על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק ב')

בהמשך לחלק א', הפעם אני רוצה להתייחס להכנס קצת יותר לעומק צילום הדיוקנאות, צילום ילדים.
כולנו, אני מניח, אוהבים ילדים, נכון לפעמים הם יכולים להיות קצת קרצייתים, מציקים, מעצבנים אבל מעל הכל הם עדיין ילדים.

אני חושב שבמקרה הזה הילדים מתחלקים לשניים, אלא שלא אכפת להם מהמצלמה ואלו שלא יכולים להתאפק וחייבים לעשות "פרצוף" למצלמה ברגע שהם מזהים עדשה, עוד בעיה נפוצה, אתה רוצה לצלם ילד אחד והשני חייב להכנס לתוך הפריים, בקיצור לא קל.
בכל מקרה בנושא ההתנהגות אין יותר מדי מה לעשות, בקשר לתמונות יש ויש.
אז נתחיל ממהירות הצילום, ילדים זזים, כמה פעמים אתם בגילכ הצעיר שמעתם את המשפט: "למה אתה לא יכול לשבת בשקט, יש לך קוצים בישבן?" בקיצור ילדים זזים וזזים הרבה, לכן מומלץ בתור התחלה לצלם במהירות גבוהה, עניין נוסף הסבלנות אצל ילדים קצרה, לכן כל דבר מומלץ לתקתק כמה שיותר מהר אלא אם כן אתם מצליחים לגרום ל"אל תזוז" להראות כמשחק כיפי.
אם כל זאת אני חייב לציין את נושא ה"לתפוס את הרגע", לא פעם, אנחנו חוזים במצב שבו הילד או אפילו המבוגר ביצע פעולה, חלפה על פניו הבעת הפנים מעניינת ואנחנו נשארנו עם המחשבה של "לו רק הייתה לי מצלמה ביד", אז נכון לא כל רגע ניתן לשחזר, אבל כשאנחנו באים לצלם ילדים, לא חובה להושיב אותם בשקט, תמיד צריך לדעת לשמור מקום גם לספונטניות, לאותה תמונה של הרגע, שעבורו בעצם מלכתחילה נועדה המצלמה.

זווית הצילום: כאן העניין קריטי עד לרמה שזווית לא נכונה יכולה להרוס תמונה. אז למה הזווית חשובה לתמונה? כמובן שהכל תלוי מה ואיך אני רוצה לצלם. כשאני מצלם אנשים לרוב אני רוצה לצלם אותם לפחות בגובה הפנים, בדגש על לפחות, לא פעם אני יורד על הברך על מנת לצלם תמונת דיוקן, וזאת על מנת לקבל פרספקטיבה נכונה וזווית שתתן לי את התוצאה הטובה ביותר. התחושה האישית שלי מבחינת זווית הראיה,  
היא שתמונה שצולמה מגובה נותנת זווית משפילה אל המצולם, מעבר לכך שהיא מונעת קבלה טובה של הפרטים, דוגמאת העיניים שמסתכלות לפעמים למעלה באופן לא טבעי. מעבר לפרספקטיבה הנכונה אנילא רוצה ליצור, לרוב, צילום "מתנשא", זווית הראיה היא בדיוק כמו האינטונציה שבקריאת טקסט, זווית הראיה נותנת פרשנות לא פחות מהקומפוזיציה או האביזרים הנוספים המופיעים בתמונה.
עניין נוסף הקשור לזווית, הוא נוש המרחק. במידה ואני אצלם תמונת דיוקן מתחת לאף של המצולם, אני שוב פעם פוגע בפרספקטיבה של התמונה, לכן מעבר לזווית הצילום הנכונה, צריך להעריך באופן נכון את המרחק מהמצולם וכמובן את אורך המוקד שאנחנו רוצים להקדיש לנושא.
נושא נוסף לא פחות חשוב בצילום פורטרט, הוא עומק השדה, עומק שדה הוא למעשה העומק שאליו מגיע הפוקוס שלנו כאשר אנחנו מצלמים אובייקט כלשהו, והשאלה במקרה הזה האם אנחנו רוצים לפריד את אובייקט הצילום מהרקע או לא.
כאן התשובה קשורה כמובן שוב, למה אנחנו רוצים להראות, האם אנחנו רוצים להציג רק את הדמות, את האדם הייחודי, או שמא אנחנו רוצים להראות את האדם בסביבתו. סביבתו הטבעית - ביתו, סביבת העבודה שלו או סתם על רקע הנוף היפה בטיול שנשקף מהגבעה שעליה עלינו במהלך הטיול.
על מנת להפריד את הדמות מהרקע, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לפתוח את הצמצם, מה שייתן לנו עומק שדה רדוד, בנוסף לפתוח למקסימום את הזום (במידה ומדובר בעדשת זום), וכך נוכל לקבל דמות בפוקוס בעוד הרקע כולו לא יהיה בפוקוס. דבר נוסף שעשוי להועיל הוא הרחקת הדמות מהרקע. שוב אני מציע לכם להמשיך ולשחק.
המשך יבוא
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק א')

הפעם אני רוצה להתייחס קצת לצילום פורטרטים, דיוקנאות בעברית.
אני מניח שאם נפתח את אלבומי התמונות בבית או את תיקיות התמונות נראה כי מה שאנחנו מצלמים לרוב הוא אנשים. אנחנו מצלמים חברים, ילדים, נכדים, קרובי משפחה, כאלה שקרובים יותר וכאלה שפחות, אנחנו הולכים לחתונה ולקוחים איתנו את המצלמה. בקיצור אנחנו מצלמים אנשים.
לפני שניכנס קצת לטכניקה, אני רוצה להתייחס לאיזכור הכי קדום (שאני מכיר) של מושג הדיוקן. מדובר במדרש המתאר את הסצנה בין אשת פוטיפר המנסה לפתות את יוסף, באותו הרגע  לפי לשון המדרש: "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם. ובירושלמי במסכת הוריות (ב' ה') אמרו ואף איקונין (דמות) של רחל אמו ראה."
מה ראה יוסף שהניאו מלהיכנע לאשת פוטיפר? 

כשאנחנו מסתכלים על תמונת דיוקן קלאסית, אנחנו נראה לרוב דמות ממרוכזת או בחלוקה אפשרית של הפריים לפי הטכניקה הלקאסית של שליש ושני שליש, לרוב הדמות לא תסכל לכיוונינו אלא לכיוון אחר על מנת "לא להרוס את התמונה". אבל השאלה האמיתית היא מה אנחנו רואים מעבר לתמונה, האם הצייר או הצלם במקרה הזה מצליח להעביר לנו את אישיותו של המצולם, באמצעות אותו רגע בודד המוקפא על גבי כרטיס הזיכרון.

אני מניח, וכאן מדובר בדעה אישית, שדיוקן טוב, אמור לשקף את אופיו של הבנאדם, אנחנו יכולים לראות זאת דרך עיניו, צורת כיווץ שפתיו, קמטי החיוך שמסביב לעיניים וכמובן המימיקה. אני מניח שזה מה שראה יוסף בתוך החלון, הוא לא ראה איזה ציור של אביו יושב, מביט על הכבשים ומשחק עם שרשרת חרוזים. לא, יוסף ראה את אופיו של אביו, את צורת המחשבה של אביו, את ערכיו, את כל מה שאפשר לראות בפניו של אדם מבוגר, שעבר דבר או שניים בחיים.

על מנת להגיע לאותו הדיוקן המבוקש, אנחנו צריכים לדעת לקרוא את האנשים, לדעת לקרוא את אופיים ושפת הגוף שלהם, לדעת מתי להתקרב ומתי לתת טווח של פרטיות, אל תחשבו שמדובר במעשה שהוא קל, להפך לקרוא אנשים זאת אחת האומנויות הקשות שיש לדעתי, גם אני לא תמיד מצליח בה, אבל אני מנסה.

לצורך העניין בואו נדבר רגע על פרטיות, היה דיון שיצא לי לשהתתף בו, בפורום הוצגה תמונה ואני טענתי כי היא חודרת יותר מדי לפרטיות, הצלם החליט כי אני מדבר מבחינה חוקית, אך לא זאת הכוונה. אז בואו נבהיר כמה מושגים פסיכולוגיים בנוגע לפרטיות האדם.
אני חושב שהדרך הכי פשוטה היא לדמיין כי מסביב לכל אדם באשר הוא ישנן שכבות של מעגלים, המעגל הקרוב ביותר, נניח עשרה ס"מ מסביבו הוא המעגל הפרטי והאישי, תיגשו לכל אדם ברחוב, ותתחבו לו מצלמה, או אפילו את הפנים שלכם, לטווח של 10 ס"מ מהפנים שלו ותראו איך הוא מגיב.

הטווח הבא הוא טווח ביניים, מדובר בטווח שהוא מה שנקרא קירבה-רחוקה, מרחק שבו חברים מנהלים שיחה בינהם, נניח בכיוון ה40 ס"מ, מעבר 40 הס"מ מדובר כבר בטווח הציבורי, הטווח שבוא אנשים עוברים ברחוב אחד לידי השני או אמורים לעמוד במרחק שכזה אחד מהשני באוטובוס, תודו שנכון להיום לנסוע באוטובוסים זאת לא חוויה מרנינה במיוחד, וזאת אחת הסיבות העיקריות.

ונקודה אחרונה: אני באופן אישי, אוהב לצלם אנשים במצבים טבעיים. לרוב האנשים, ישנה נטייה, לעשות "פרצוף" כאשר הם רואים עדשה מכוונת לעברם, אני לא יודע מה הסיבה הפסיכלוגית לעניין, אבל בטוח שהיה מחקר על זה ובמידה ולא, ראוי שיעשה. אבל רוב האנשים, יעשו פרצוף סטייל אני בכיתה ג' ואני יכול לעוות את הפנים שלי, אנשים יותר רציניים, ינסו להכנס לפוזה של צילם כמו שניסו ללמד אותם, "תחייך אבל לא יותר מדי", "תוריד את המשקפיים וככה תצא יותר יפה" וכו'... בגלל זה אני מעדיף לצלם אנשים ללא ידיעתם, ואז להראות להם את התוצאה, בקטע הזה, תסמכו עלי, התמונות יצאו הרבה יותר טוב. כמובן שעל כל כלל ישנם יוצאים מן הכלל, ותמיד אפשר לנסות להעמיד את הדיון לעתיד במצב שנראים לנו נכונים, ואז לנסות ולתפוס את הרגע תוך כדי, אבל הכי טוב, זה לתת לאנשים לשחק, להיות עצמם וברגע שהם לא מוכנים, ללחוץ על המחשף.
עד הפעם הבאה, 
שלכם,
יונתן לוקימסון.