מבעד לחלון

לא פעם, היינו רוצים לדעת שכולם רואים את העולם מנקודת המבט שלנו. אני בטוח שכל ראש ממשלה חושב לפחות פעמיים ביום בדיוק כך. אבל המציאות היא קצת שונה כל אחד ואחד מאיתנו, וזה אחד הדברם שאני אוהב בצילום, הוא מאפשר לנו להעביר את פחות א יותר את תחושת המציאות שלנו.
הרבה פעמיים קורה שאני בא לצלם תמונה ואני יודע בדיוק איך היא תצא, בניגוד לכך קורה לא פעם שאני מנסה מצלם תמונה, והתוצאה שונה לגמרי ממה שחשבתי א ציפיתי לראת. וכאן אני וצה שלב תחביב נוסף, שלי - כתיבה. באופן אישי אני מאמין כי למילה הכתובה ישנו כוח גדול יותר מאשר לתמונה, המשפט "תמונה שווה אלף מילים" לא מסתדר אצלי כל כך. למילים ישנה יכולת להביע תחושות בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר תמונה, אבל הקישר בין השניים, בין הטקסט לתמונה, יכול ליצור כבר משהו הרבה יותר חזק.
אני רוצה להביא לכם כאן קטע קצר שכתבתי, עניין של מצב רוח, ולאחורנה הצלחתי לשדך לו סידרה של תמונות אשר תאמה את מצב הרוח האפור, שבעתיו נכתב טקסט.

מבעד לחלון:

עצב נשקף מבעד לחלון, היום האפור עומד להפוך לעוד ערב של שיממון, אותו העץ שלא משתנה עדיין עומד מול החלון חוסם כמעט לגמרי את כל שדה הראיה, השלג מכסה את עדן החלון והגשם הופך אותו לעיסת בוץ אפורה.
השעמום שוב הולך ומשתלט עלי, לא נשאר לי שום ספר שלא קראתי, בטלוויזיה מראים שוב ושוב את אותו הזבל ורק הפרסומות משתנות פעם בחודש וחצי למשהו חדש.
הירח מתחיל להראות, שולח אור לבן שמכסה את העץ והופך את השלג שוב ללבן, רעש של מכונית חולפת, חולף ליד האוזן ונמוג כלאחר יד, חוסר התנועה מכביד עלי כמו השלג על אדן החלון, הבדידות גם היא לא תורמת הרבה ונמאס לי כבר לחשוב! הכוכבים יוצאים אחד לאחד בשמים, לו רק ויכולתי לצאת ולהצטרף אליהם ולא להיות כבול למקום הזה.
החושך יורד ומכסה את העיר וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לשבת ולהתבונן בעץ שנמצא מחוץ לחלון ולחשוב על בדידותי, קילוח דק של גשם מתחיל לרדת מונוטוני ובלתי פוסק כלועג לי- זה היושב בתוך הבית בלי לזוז לעומת קלות וחופש תנועתו, הזורמת והמתפזרת עם כיוון הרוח, אך לו רק יכולתי לנוע כמו הרוח, לראות עולם, לשוטט חופשי בלי הכבלים שמרתקים אותי למקומי וחוסמים את חופש התנועה שלי ממני ומהעולם, לו רק יכולתי הייתי קם, ויוצא מבית כלאי הנצחי, עוזב את הכל, בורח מכל אחריות והופך לרוח. הייתי  משוטט אז חופשי בלי מחשבה, סתם משוטט בלי כלום, בלי גוף, בלי קירות, בלי הכלא שאני כלוא בתוכו מחוסר ברירה, והרצון הזה לחופש הורג אותי. הוא מכרסם בי גרוע יותר מאשר כל מחלה ממארת, הוא יושב חי בתוך המוח ולא נותן לי מנוח, לו רק לא היה לי את הגוף הזה שכובל אותי למקומי!
עצב נשקף מבעד לחלון, הלילה נסוג מפני השמש המתחילה בזריחתה, וכל מה שנשאר לי הוא להניח את ראשי על הצוואר בתנוחה היותר נוחה, ולהירדם, כבול בתוך הגוף הזה, הרובץ על כיסא גלגלים- הכלא הנצחי.

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק א')

הפעם אני רוצה להתייחס קצת לצילום פורטרטים, דיוקנאות בעברית.
אני מניח שאם נפתח את אלבומי התמונות בבית או את תיקיות התמונות נראה כי מה שאנחנו מצלמים לרוב הוא אנשים. אנחנו מצלמים חברים, ילדים, נכדים, קרובי משפחה, כאלה שקרובים יותר וכאלה שפחות, אנחנו הולכים לחתונה ולקוחים איתנו את המצלמה. בקיצור אנחנו מצלמים אנשים.
לפני שניכנס קצת לטכניקה, אני רוצה להתייחס לאיזכור הכי קדום (שאני מכיר) של מושג הדיוקן. מדובר במדרש המתאר את הסצנה בין אשת פוטיפר המנסה לפתות את יוסף, באותו הרגע  לפי לשון המדרש: "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם. ובירושלמי במסכת הוריות (ב' ה') אמרו ואף איקונין (דמות) של רחל אמו ראה."
מה ראה יוסף שהניאו מלהיכנע לאשת פוטיפר? 

כשאנחנו מסתכלים על תמונת דיוקן קלאסית, אנחנו נראה לרוב דמות ממרוכזת או בחלוקה אפשרית של הפריים לפי הטכניקה הלקאסית של שליש ושני שליש, לרוב הדמות לא תסכל לכיוונינו אלא לכיוון אחר על מנת "לא להרוס את התמונה". אבל השאלה האמיתית היא מה אנחנו רואים מעבר לתמונה, האם הצייר או הצלם במקרה הזה מצליח להעביר לנו את אישיותו של המצולם, באמצעות אותו רגע בודד המוקפא על גבי כרטיס הזיכרון.

אני מניח, וכאן מדובר בדעה אישית, שדיוקן טוב, אמור לשקף את אופיו של הבנאדם, אנחנו יכולים לראות זאת דרך עיניו, צורת כיווץ שפתיו, קמטי החיוך שמסביב לעיניים וכמובן המימיקה. אני מניח שזה מה שראה יוסף בתוך החלון, הוא לא ראה איזה ציור של אביו יושב, מביט על הכבשים ומשחק עם שרשרת חרוזים. לא, יוסף ראה את אופיו של אביו, את צורת המחשבה של אביו, את ערכיו, את כל מה שאפשר לראות בפניו של אדם מבוגר, שעבר דבר או שניים בחיים.

על מנת להגיע לאותו הדיוקן המבוקש, אנחנו צריכים לדעת לקרוא את האנשים, לדעת לקרוא את אופיים ושפת הגוף שלהם, לדעת מתי להתקרב ומתי לתת טווח של פרטיות, אל תחשבו שמדובר במעשה שהוא קל, להפך לקרוא אנשים זאת אחת האומנויות הקשות שיש לדעתי, גם אני לא תמיד מצליח בה, אבל אני מנסה.

לצורך העניין בואו נדבר רגע על פרטיות, היה דיון שיצא לי לשהתתף בו, בפורום הוצגה תמונה ואני טענתי כי היא חודרת יותר מדי לפרטיות, הצלם החליט כי אני מדבר מבחינה חוקית, אך לא זאת הכוונה. אז בואו נבהיר כמה מושגים פסיכולוגיים בנוגע לפרטיות האדם.
אני חושב שהדרך הכי פשוטה היא לדמיין כי מסביב לכל אדם באשר הוא ישנן שכבות של מעגלים, המעגל הקרוב ביותר, נניח עשרה ס"מ מסביבו הוא המעגל הפרטי והאישי, תיגשו לכל אדם ברחוב, ותתחבו לו מצלמה, או אפילו את הפנים שלכם, לטווח של 10 ס"מ מהפנים שלו ותראו איך הוא מגיב.

הטווח הבא הוא טווח ביניים, מדובר בטווח שהוא מה שנקרא קירבה-רחוקה, מרחק שבו חברים מנהלים שיחה בינהם, נניח בכיוון ה40 ס"מ, מעבר 40 הס"מ מדובר כבר בטווח הציבורי, הטווח שבוא אנשים עוברים ברחוב אחד לידי השני או אמורים לעמוד במרחק שכזה אחד מהשני באוטובוס, תודו שנכון להיום לנסוע באוטובוסים זאת לא חוויה מרנינה במיוחד, וזאת אחת הסיבות העיקריות.

ונקודה אחרונה: אני באופן אישי, אוהב לצלם אנשים במצבים טבעיים. לרוב האנשים, ישנה נטייה, לעשות "פרצוף" כאשר הם רואים עדשה מכוונת לעברם, אני לא יודע מה הסיבה הפסיכלוגית לעניין, אבל בטוח שהיה מחקר על זה ובמידה ולא, ראוי שיעשה. אבל רוב האנשים, יעשו פרצוף סטייל אני בכיתה ג' ואני יכול לעוות את הפנים שלי, אנשים יותר רציניים, ינסו להכנס לפוזה של צילם כמו שניסו ללמד אותם, "תחייך אבל לא יותר מדי", "תוריד את המשקפיים וככה תצא יותר יפה" וכו'... בגלל זה אני מעדיף לצלם אנשים ללא ידיעתם, ואז להראות להם את התוצאה, בקטע הזה, תסמכו עלי, התמונות יצאו הרבה יותר טוב. כמובן שעל כל כלל ישנם יוצאים מן הכלל, ותמיד אפשר לנסות להעמיד את הדיון לעתיד במצב שנראים לנו נכונים, ואז לנסות ולתפוס את הרגע תוך כדי, אבל הכי טוב, זה לתת לאנשים לשחק, להיות עצמם וברגע שהם לא מוכנים, ללחוץ על המחשף.
עד הפעם הבאה, 
שלכם,
יונתן לוקימסון.