תחנת הרכבת הפרטית שלכם

הפעם אני רוצה להמקד במקום, שהוא בקרבתו של מקום מפורסם - תל אפק.

על תל אפק ומקורות הירקון אני ארחיב בפוסט נוסף שיוקדש רק להם, אבל הפעם אני רוצה להביאכם אל הכניסה אל התל, תראו את הארץ המובטחת ולא תיכנסו, כמו משה בשעתו ועכשיו גם כמוני.
האתר הנ"ל יעניין במקרה הזה (לפי דעתי) רק את הצלמים, את אלו שירדו מהפסים ומחפשי הלוקישנים הייחודים למיניהם, תחנת הרכבת הישנה של ראש העין.
את המקום "גיליתי" כאשר יצאתי לבצע הכנה לסיור במקורות הירקון, סיור זריז באתר האינטרנט של רשות הטבע, העלה כי אין בעיה של תחבורה ציברית למקום, ואף תחנת הרכבת נמצאת בצמוד ליציאה מהשמורה.
שמח וטוב לבב, ארזתי תיק, שכנעתי את אישתי ובשעה 12 (בערך) בצהרי היום, לקחנו אוטובוס אל צומת ירקונים, על מנת לתור אחר מקורות הירקון.
נכנסו לשמורה, סיירנו בה כה וכה, יצאנו מהשער האחורי והתחלנו ללכת לאורכו של השביל המחבר בין מקורות הירקון לתל-אפק. עם הזמן כשהגענו לשער המוביל אל ברכת הנופרים, המשכנו עם השילוט לאורך הדרך עד שהגענו ל... כביש הראשי. מסתבר כי השלט (שתוקן מאז), היה הפוך, אבל את מי זה מעניין. לאחר צעדה קצרה על הכביש הראשי ועוד צעדה קצרה נוספת על הכביש המוביל לתל אפק, הגענו בשעה 15:30 לכניסה לתל. כמו משה בשעתו, ראינו את הארץ מרחוק, אך להכנס אליה לא ניתן לנו, הקופאית בכניסה הסבירה לנו בצורה מאוד יפה ומנומסת כי הכניסה לתל הנה עד חצי שעה לפני הסגירה, דהיינו השעה ארבע.
לא נורא, חשבתי לעצמי, ופנינו לחפש את תחנת הרכבת, אשר אמורה ואכן נמצאת ליד הכניסה לפארק...
ראינו את המבנה והתחלנו להתקדם לכיוונו. את פנינו קידמה הדממה. החניה הריקה כבר החלה לעורר את חשדותי, והמנעולים על המבנים די הסבירו את המצב, תחנת הרכבת נסגרה ועברה כפי שהסתבר לצומת קסם.

המקום, עצמו אשר ננטש, מהווה לעניות דעתי לוקיישן מעולה לצילומים מכל הסוגים, עצם זה שאין הפרעות במקום, מבנה התחנה של רכבת ישראל, חניה חופשית ומה לא, הופכים אותו באמת למציאה. דרך אגב לא נשארתי שם מספיק זמן על מנת לודא האם הרכבות חולפות על הפסים במקום או לא, אז למי שמבקר במקום, זהירות! כמו כן ראיתי איפשהו שלט הטוען כי מדובר בשטח פרטי.

 הערה נוספת שאני רוצה להעיר כבדרך אגב, למי שמעוניין לצלם ברכבת ישראל אין עם זה שום בעיה, אבל כדאי שתדפיסו את האישור הבא ותשימו אותו בתיק: רכבת ישראל.
בצמוד לתחנת הרכבת, נמצאת חורבה אשר רוססה בגרפיטי וגם היא יכולה לשמש כלוקיישן מעולה לכל סוגי הצילומים למינהם, החל מדוגמנות ועד ל... אתם יודעים מה? תנו לדמיונכם להשתולל.
שלכם,
עד הפעם הבאה,
יונתן לוקימסון.

נ.ב: ולאלו שתוהים איך חזרנו הביתה?
פשוט מאוד, לקחנו אוטובוס.

נ.ב.ב והכי חשוב איך מגיעים: האופציה הארוכה יותר היא להגיע לצומת ירקונים, להכנס בדרך המובילה אל כפר הבפטיסטים, אל תוך שמורת מקורות הירקון - הכניסה בתשלום, לצאת מהשער האחורי ולעשות את כל הסיבוב (חצי שעה לשעה) עד לתל אפק.
אופציה נוספת, להגיע לפתח תקווה ולקחת את אחד הקווים של חברת "קווים" אשר נוסעים לכיוון ראש העין ( 27,7,17,93).
ולאלו שמגיעים ברכב,  נוסעים על כביש 5 עד לצומת קסם, יורדים לכביש 444 לכיוון דרום, ממנו פונים אל כביש 483, עד שמגיעים אל השלט "תל אפק".

תרומת הנדיב

פורים מאחורינו, פסח מלפנינו או כפי שלמדתי לאחרונה יש לומר הפוך, העבר לפני והעתיד מאחורי, היות ואת העבר אנחנו רואים מול פנינו ואילו העתיד נמצא אי שם, לוט בערפל התהייה, מאחורי גבנו – המקום שאותו אנחנו לא יכולים לראות.
בכל מקרה, אחד המאפיינים של החורף הוא הפריחה, והפעם אני רוצה להזמין אתכם למקום שבו ישנה פריחה תמידית - גני הנדיב.
גן הנדיב, שנמצא בזיכרון, הוא למעשה אחוזת קבר, בדיוק כמו שראש עיריית רמת גן – אברהם קרניצי, קבור בפארק הלאומי. מדובר למעשה במקום מנוחתם של הברון אדמונד ואשתו הברונית עדלאידה דה רוטשילד (התמונה בצד שמאל מובילה אל קברם).
ההיסטוריה מספרת, על קבוצה של עולים מרומניה, אשר מגיעים לארץ (בעליה ראשונה), ומקימים מספר ישובים, הראשון שבהם זמרין, ולאחריו ראש פינה ועוד כמה, כמובן שמסביבם נרקמו סיפורים ואגדות רבות שכדאי להכיר, אבל לעת עתה, נבצע קפיצה קטנה לראש פינה. לא, הפוסט לא עוסק בראש פינה אבל לצורך הסיפור, נגיע לאותה קהילה קטנה, אשר הלכה בעקבותיו של משה דוד שו"ב, לצפונה של הארץ, למקום שבו הוא קנה אדמות, בעיקר בגלל הנוף אשר קסם לו. את האנשים הוא הצליח להביא לכאן בטענה כי יש כאן נהר! וזאת תוך כדי אזכורו של נחל ראש פינה (שזורם שבועיים בשנה, ברוחב של כלום על גורנישט כפי שאחד ממורי אוהב לציין). בחזרה לעניינינו. לאחר תקופה לא קלה של התיישבות. אזלו המזומנים מכיסם של החלוצים. לעזרתם הגיע הברון אדמונד דה רוטשילד, אשר חתם על הסכם עם איכרי ראש פינה, שבו הובטחה לכל חקלאי (בתמורה להעברת האדמות על שמו של הברון), קצבה חודשית, בית, פרה וחמור – מהפכה בתנאי החיים, כל זאת היה בשנת 1883.

לאחר אותו המעשה שהחל בראש פינה, לקח הברון תחת חסותו מושבות נוספות כמו זמרין שהפכה לזיכרון יעקב, על שם אביו ג'ימס יעקב דה רוטשילד. דרך אגב כדאי לציין אבל משמעות המילה הנה "מגן אדום" או "סדין אדום", מעין סמל משפחתי שעבר בתורשה. גם במקור עושרה של המשפחה נקשרו סיפורים רבים. אחד מהם מספר, כי את העושר עשתה המשפחה כאשר שמרה בנאמנות על אוצרו של נסיך אוסטרי שהודח, וכשזה חזר למקומו בשושלת המלכותית, גמל למשפחה בהתאם ורומם אותם מעל לשאר משפחות הבנקאים, אשר נתנו שירותים למשפחת המלוכה, בהמשך המשפחה התפלגה לכמה זרמים, הזרם הגרמני, הבריטי והצרפתי. נקודה נוספת שאפשר להוסיף כאן היא העובדה כי הצהרת בלפור – אותה אחת ממלחמת העולם הראשונה, לא ניתנה בתור הצהרה רשמית (בתור התחלה) אלא נשלחה אל הברון רוטשילד.
הסיפור האמיתי של המקום שאליו הגענו מתחיל למעשה, רק במותו של הברון רוטשילד 1934 או יותר נכון קצת אחריו. לאחר מותו המשיכה משפחת רוטשילד להשקיע בארץ, לדוגמא כל אזור התעשייה של קיסריה שייך עדיין למשפחת רוטשילד. נחזור אל המקום והמעשה, לאחר הקמת המדינה חוקקו מספר חוקים אשר נועדו לשמר את זיכרון פועלם של אנשים מסוימים בתולדות הציונות, אחד המוכרים שבהם הוא חוק להבאת עצמותיו של הרצל לארץ, חוק אחר הוא חוק שנועד לשמר את מפעליו ואת שמו של רוטשילד.
וכך הגענו אל שנת 1954, עצמותיו הובאו לארץ, ומסביב למקום החלו לטפח גן, אשר הלך ומצח ומקיף היום יותר מ4500 דונם – די מרשים.
לאחרונה, ממש בשנים האחרונות עבר המקום שיפוץ מקיף, סודרו שבילי הליכה, הוסדרה חניה נוחה, נפתח בית קפה ומה לא. היום כאשר אתם מגיעים אל המקום, אתם נכנסים לשמורה מיוחדת במינה, מקום המטופח בידיים אוהבות ומשקיעות כך שכל אחד ואחד יוכל ליהנות ממנו. המקום בנוי מפינות חמד שונות (כמה קיטשי שאני נשמע, אבל אין מה לעשות). אפילו למען העיוורים השקיעו כאן ויצרו פינה בעלת צמחי ריח, כאשר ליד כל צמח מצויין בכתב ברייל, שמו ויעודו, פינה אחרת מספקת מבחר של ורדים, המוזלאום - אחוזת הקבל עצמה שבנויה בצורה מאוד מרשימה כולל חצר מבוא ואת המבנה עצמו והדשא, כמובן שהדשא הרך והמיוחד שאני לא יודע מאיפה הביאו אותו, אבל עד כה לא נתקלתי בעוד מקום עם מדשא כל כך רכה. אבל עד כאן מבחינת ההתפיטות, המקום באמת שוונה ביקור, ולא פעם מתקיימם כאן צילומי חתן-כלה, צלמי מאקרו ופרחים גם ימצאו מה לצלם כאן, והכל על חשבון הברון.

אז איך? מי? מה? מו? ואיפה?
המקום נמצא דרומית לזיכרון יעקוב, על כביש 652, חפשו את השילוט אל המקום.
הכניסה כאמור היא בחינם, והפארק פתוח בימים א' – ה': 08:00 – 16:00
ימי ו':  08:00 – 14:00.
על מנת לקבל מידע נוסף על הפעלות ופעילויות במקום אתם יכולים לבקר באתר המקום: רמת הנדיב

מקווה שגם הפעם הייתי לתועלת,
שלכם,
יונתן לוקימסון.