תל יוסף (הישנה)

הצבע הצהוב שולטטטתתתת!!!!1
אני לא חושב שמישהו יראה אי פעם משפט כזה, בייחוד לא בהקשר לתל יוסף הישנה. אבל מה לעשות והצבע הצהוב שולט בימים האלו בעמק יזרעאל, ובייחוד בשדות ההולכים ומתייבשים של תל יוסף.
תל יוסף לא נמצאת ליד עין חרוד מאוחד, לפחות לא תל יוסף שאני מדבר עליה, תל יוסף, זאת שנמצאת ליד קיבוץ עין חרוד מאוחד היא תל יוסף החדשה, אני רוצה להזמין אתכם אל תל יוסף הישנה שנמצאת בסמוך לבית אלפא וקיבץ חפציבה.
אז איך הגיעה תל יוסף מבית אלפא לאיפה שהיא נמצאת היום? אני מניח שברגל, אבל את תחילת דרכה עשתה תל יוסף במקום הזה, בתור מחנה אוהלים של גדוד העבודה העבודה.
גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור, הוקם ב25.8.1920 י"א באלול תר"פ, במלואת חצי שנה למותו.את הגדוד הקימה קבוצה של חבר'ה אשר עסקה בסלילת כביש טבריה-צמח. בהמשך הגדוד צמח לכשלושת אלפים אנשים, והצמיח מתוכו חלק ממנהיגי העם, דוגמאת יצחק שדה, ישראל ומניה שוחט ושות'...
למקום שעתיד להיות תל יוסף הגיעו חברי גדוד העבודה בשנת 1921, ונקרא אחר כבוד על שמו של יוסף טרומפלדור.

וכך בי"ב כסליו תרפ"ב, עלתה קבוצה של 40 איש מגדל (שאחר כך גדלה) והתישבה בסמוך לקיבוץ עין חרוד. במשך שנתיים עבדו שתי הקבוצות זו לצד זו עד שקבוצה החליטה לעלות על אדמת תל יוסף ולקבוע עובדות במקום, וכך, אחר כבוד הוקם מאהל של חברי הגדוד.
מההתחלה דרכם לא הייתה קלה ותגרות רבות פרצו בינם לבין הפלאחים והבדויים שגרו באזור,

תיאור מעניין אפשר למצוא אצל צבי ליטבאק: "... היה צורך בתגבור לעין חרוד לקראת העלייה לתל יוסף, ונשלחתי עם עוד מספר בחורים. נסענו ברכבת העמק ומול עין חרוד, באמצע השדה, הרכבת עצרה ועברנו... ירדנו לשדה וראינו שהכל מסביב מוצף מים, אולם הכל ירוק ופורח בשפע כלניות מכל הצבעים... השתתפתי בשתי התיגרות הגדולות נגד הערבים. התיגרה הראשונה הייה נגד הבדויים הרועים משבט ה'סגר', אשר עלו עם עדריהם על שטח גן הירק של תל יוסף..." בקצרה, החיים לא פשוטים, אבל לפחות הצבעים מסביב יפהפיים.

 תל יוסף נעזבה בסופו של דבר והותירה אחריה את בית הביטחון ואנדרטה לזכר הנופלים, המקום, אף על פי שישם בו גם חניון עם ספסלי ושלחנות פיקניק, נותר די עזוב, איך שזה נראה ביום ובשעה שבה הגעתי לכאן.
אבל המקום יכול בהחלט לשמש בתור לוקיישן מעולה מכמה סיבות:
א. מדובר במקום די נטוש, ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים, לא רוצים שיפריעו עם "נו, אחי תביא תמונה", בייחוד בימים כמו יום העצמאות הקרב ובא, כשכל אי תנועה משמש כבית חרושת לשיפודים, מקומות כאלה יכולים להיות מעין אי של שקט.

ב. הטבע די משתולל כאן, בקירבת מקום בברכות המים ועל העצים מסביב נוחתות חסידות, ונראה לי שראיתי גם להקה קטנה של שחפים, אבל אני לא יכול לאמת זאת כרגע.

ג. המקום מאכלס מספר לוקיישנים על פני שטח קטנים יחסית, בית הביטחון, מבנה מבטון, ששימש כמעין מוצב הגנתי לתושבי המקום, מספק לנו בעצם מקלט, עם תאורה טבעית! משהו שאני לא תקלתי בו הרבה, המבנה פתוח וניתן להכנס לתוכו, לצערי לא היה לי הזמן לעלות על גגו על מנת לראות את הנוף הנשקף ממנו. לוקיישן נוסף הוא הגעה עם האנדרטה בצורת אוהל. לאלו שעולים על הגבעה מובטחת תצפית יפה על פני עמק חרוד. וכמובן השדות עצמם, אשר נכון להיום די מזהיבים בשמש, אבל יש כאלה שאוהבים גם את הצבעים החמים הללו.
ד. ולצלמי המאקרו, כאן, אני בטוח ומינסיון, תמצאו כר פורה בעונות הנכונות, המלא ברמשים, בדיוק כמו שאתם אוהבים.

אז איך מגיעים לתל יוסף: עולים על כביש 71, ניתן לרדת אליו מכביש 90 ממזרח או מכביש הסרגל במערב, באזור בית השיטה (אלו עם החמוצים), פונים לכביש 669 (כמו יחידת החילוץ) ומגיעים אל בית אלפא, ממשיכים עם הכביש הראשי שבין חפציבה ובית אלפא, עד שמגיעים לשביל, אפר, איתו משיכים הלאה עד אשר מגיעים לתל יוסף הישנה.
למי שרוצה להעמיק קצת בקריאה על גדוד העבודה, אני ממליץ בחום על הספר "עלילות גדוד העבודה" של עובד מיכאלי והדסה איבגדורי-אבידוב.
ועד הפעם הבאה,
שלכם,

יונתן לוקימסון.

תרומת הנדיב

פורים מאחורינו, פסח מלפנינו או כפי שלמדתי לאחרונה יש לומר הפוך, העבר לפני והעתיד מאחורי, היות ואת העבר אנחנו רואים מול פנינו ואילו העתיד נמצא אי שם, לוט בערפל התהייה, מאחורי גבנו – המקום שאותו אנחנו לא יכולים לראות.
בכל מקרה, אחד המאפיינים של החורף הוא הפריחה, והפעם אני רוצה להזמין אתכם למקום שבו ישנה פריחה תמידית - גני הנדיב.
גן הנדיב, שנמצא בזיכרון, הוא למעשה אחוזת קבר, בדיוק כמו שראש עיריית רמת גן – אברהם קרניצי, קבור בפארק הלאומי. מדובר למעשה במקום מנוחתם של הברון אדמונד ואשתו הברונית עדלאידה דה רוטשילד (התמונה בצד שמאל מובילה אל קברם).
ההיסטוריה מספרת, על קבוצה של עולים מרומניה, אשר מגיעים לארץ (בעליה ראשונה), ומקימים מספר ישובים, הראשון שבהם זמרין, ולאחריו ראש פינה ועוד כמה, כמובן שמסביבם נרקמו סיפורים ואגדות רבות שכדאי להכיר, אבל לעת עתה, נבצע קפיצה קטנה לראש פינה. לא, הפוסט לא עוסק בראש פינה אבל לצורך הסיפור, נגיע לאותה קהילה קטנה, אשר הלכה בעקבותיו של משה דוד שו"ב, לצפונה של הארץ, למקום שבו הוא קנה אדמות, בעיקר בגלל הנוף אשר קסם לו. את האנשים הוא הצליח להביא לכאן בטענה כי יש כאן נהר! וזאת תוך כדי אזכורו של נחל ראש פינה (שזורם שבועיים בשנה, ברוחב של כלום על גורנישט כפי שאחד ממורי אוהב לציין). בחזרה לעניינינו. לאחר תקופה לא קלה של התיישבות. אזלו המזומנים מכיסם של החלוצים. לעזרתם הגיע הברון אדמונד דה רוטשילד, אשר חתם על הסכם עם איכרי ראש פינה, שבו הובטחה לכל חקלאי (בתמורה להעברת האדמות על שמו של הברון), קצבה חודשית, בית, פרה וחמור – מהפכה בתנאי החיים, כל זאת היה בשנת 1883.

לאחר אותו המעשה שהחל בראש פינה, לקח הברון תחת חסותו מושבות נוספות כמו זמרין שהפכה לזיכרון יעקב, על שם אביו ג'ימס יעקב דה רוטשילד. דרך אגב כדאי לציין אבל משמעות המילה הנה "מגן אדום" או "סדין אדום", מעין סמל משפחתי שעבר בתורשה. גם במקור עושרה של המשפחה נקשרו סיפורים רבים. אחד מהם מספר, כי את העושר עשתה המשפחה כאשר שמרה בנאמנות על אוצרו של נסיך אוסטרי שהודח, וכשזה חזר למקומו בשושלת המלכותית, גמל למשפחה בהתאם ורומם אותם מעל לשאר משפחות הבנקאים, אשר נתנו שירותים למשפחת המלוכה, בהמשך המשפחה התפלגה לכמה זרמים, הזרם הגרמני, הבריטי והצרפתי. נקודה נוספת שאפשר להוסיף כאן היא העובדה כי הצהרת בלפור – אותה אחת ממלחמת העולם הראשונה, לא ניתנה בתור הצהרה רשמית (בתור התחלה) אלא נשלחה אל הברון רוטשילד.
הסיפור האמיתי של המקום שאליו הגענו מתחיל למעשה, רק במותו של הברון רוטשילד 1934 או יותר נכון קצת אחריו. לאחר מותו המשיכה משפחת רוטשילד להשקיע בארץ, לדוגמא כל אזור התעשייה של קיסריה שייך עדיין למשפחת רוטשילד. נחזור אל המקום והמעשה, לאחר הקמת המדינה חוקקו מספר חוקים אשר נועדו לשמר את זיכרון פועלם של אנשים מסוימים בתולדות הציונות, אחד המוכרים שבהם הוא חוק להבאת עצמותיו של הרצל לארץ, חוק אחר הוא חוק שנועד לשמר את מפעליו ואת שמו של רוטשילד.
וכך הגענו אל שנת 1954, עצמותיו הובאו לארץ, ומסביב למקום החלו לטפח גן, אשר הלך ומצח ומקיף היום יותר מ4500 דונם – די מרשים.
לאחרונה, ממש בשנים האחרונות עבר המקום שיפוץ מקיף, סודרו שבילי הליכה, הוסדרה חניה נוחה, נפתח בית קפה ומה לא. היום כאשר אתם מגיעים אל המקום, אתם נכנסים לשמורה מיוחדת במינה, מקום המטופח בידיים אוהבות ומשקיעות כך שכל אחד ואחד יוכל ליהנות ממנו. המקום בנוי מפינות חמד שונות (כמה קיטשי שאני נשמע, אבל אין מה לעשות). אפילו למען העיוורים השקיעו כאן ויצרו פינה בעלת צמחי ריח, כאשר ליד כל צמח מצויין בכתב ברייל, שמו ויעודו, פינה אחרת מספקת מבחר של ורדים, המוזלאום - אחוזת הקבל עצמה שבנויה בצורה מאוד מרשימה כולל חצר מבוא ואת המבנה עצמו והדשא, כמובן שהדשא הרך והמיוחד שאני לא יודע מאיפה הביאו אותו, אבל עד כה לא נתקלתי בעוד מקום עם מדשא כל כך רכה. אבל עד כאן מבחינת ההתפיטות, המקום באמת שוונה ביקור, ולא פעם מתקיימם כאן צילומי חתן-כלה, צלמי מאקרו ופרחים גם ימצאו מה לצלם כאן, והכל על חשבון הברון.

אז איך? מי? מה? מו? ואיפה?
המקום נמצא דרומית לזיכרון יעקוב, על כביש 652, חפשו את השילוט אל המקום.
הכניסה כאמור היא בחינם, והפארק פתוח בימים א' – ה': 08:00 – 16:00
ימי ו':  08:00 – 14:00.
על מנת לקבל מידע נוסף על הפעלות ופעילויות במקום אתם יכולים לבקר באתר המקום: רמת הנדיב

מקווה שגם הפעם הייתי לתועלת,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

איים ירוקים בים המדבר-צילומי טבע מסביב לים המלח…

בהמשך לפוסט הקודם, לאחר הביקור בלידו, אחרי השעתיים וחצי שביליתם בנסיעה והגעתם למסקנה שחבל להסתובב אחרי רבע שעה, בחזרה לכיוון ירושלים, ואתם מחפשים אופציה נוספת להעביר את היום, אתם מוזמנים לעין פשח'ה – היא עיינות צוקים.

עין פשח'ה היא השמורה הנמוכה ביותר בעולם, נכון להיום 422- מתחת לגבה פני הים והיא הולכת וגדלה יותר ויותר עם התייבשותו של ים המלח. השמורה שוכנת כאמור על חופו ל ים המלח, וניזונה ממענינות ההעתק הזורמים אל ים המלח.

אז מה הם מעיינות ההעתק? לצורך העניין נצטרך לחזור קצת אחורה בזמן, בערך חמישה מיליון שנים, הצלחתם? יופי. עכשיו תחברו בין הצד המזרחי של ים המלח (ממלכת ירדן), לבין הצד שלנו של ים המלח, הצלחתם? יופי. עכשיו יצא לנו הר אחד גדול, עכשיו אחרי כל המאמץ שעשינו, תזעזעו קצת את ההר ותחתכו אותו בסכין (קצת עקומה), ויצא לכם האגן של ים המלח! שהוא חלק מהשבר הסורי אפריקאי. אז מה יש לנו כאן למעשה, יש הר אחד שהתחלק לשניים כאשר צד אחד נמצא בידינו, צד שני בממלכת ירדן, ובאמצע נמצא ים המלח, כנ"ל לגבי מעיינות שנמצאו מתחת לפני השטח, שחצי מהם נמצא בצד שלנו וחצי מהם נמצא בצד השני, "יענתו" העתק, עד כאן בנוגע להעתקים.

השמורה עצמה מתחלקת לשלושה חלקים, החלק הראשון פתוח לכלל הקהל והוא כולל אתר ארכיאולוגי, שבו כנראה הפיקו את בושם האפרסמון (לא מהפרי, אלא השיח), שהוא חלק שאולי יעניין את חלקכם, אבל לא בשביל זה הגענו לכאן, בנוסף יש במקום ספסלים וכן ברכות שכשוך לילדים, בקיצור מקום שאפשר לשרוף בו בכיף חצי יום בחופש עם הילדים.

החלק השני שכולל כשני שלישים מהשמורה הינו חלק סגור לקהל ובו נותנים לטבע "להתפרע".

והחלק השלישי שבשבילו הבאתי אתכם לכאן, לצורך "סשן" של צילומי טבע, שנקרא "השמורה החבויה". קצת מנהלות לפני שנכנסים אל תוך השמורה, אם חשקה נפשכם להיכנס לשמורה, אתם חייבים לתאם זאת מראש, היות והכניסה לשמורה אפשרית בהדרכה או בליווי מדריך בלבד. בדרך כלל בתקופות החגים, כמו בחול המועד של פסח וסוכות קיימות במקום הדרכות שיוצאות כל שעה, הכניסה לאתר הנה בתשלום כמו בכל שאר האתרים של רשות הטבע והגנים.

בכל מקרה כשנכנסים לשטח השמורה החבויה, אפשר לראות את סימני השריפה שהייתה כאן לפני כשנתיים (כתוצאה מנפילת פצצת תאורה). לאחר הליכה של מספר דקות מגיעים למעיינות זורמים, כאשר פה ושם אפשר לראות בשטח מעיינות שיבשו מסיבות כאלה ואחרות. בהמשך הדרך אנחנו מגיעים לאגם, שהוא מקום נהדר הן להפסקה הן לצילומים.

האגם עצמו הוא אגם מלאכותי שנחפר בהוראתו של מלך ירדן, ששתל במקום גם גנן שיטפל ויטפח את חלקת "גן העדן" הזאת שנמצאת באמצע המדבר, בתוך האגם שוחים דגים שונים. וכאן המקום לציין שאסור אכול בשטח השמורה, להאכיל את בעלי החיים או להיכנס לתוך המים או להכניס איבר או גפה כלשהי לתוך המים.

אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לתוך עולם החי והצומח בשמורה, אבל ברצוני לציין שני דברים, הראשון הוא היות המקום גן עדן לצלמי המאקרו שבין הקוראים, במקום קיים מגוון מאוד מעניין של חרקים כאשר שני זנים מעניינים לצורך הדוגמא הם הנמלה האורגת, וחיפושית בעלת ה"צבע מטמטם" כמו שהגדירו לי אותה פעם, בשם ברקנית האשל (http://tinyurl.com/yd4qcw2 - ויקיפדיה).

הנקודה השניה שאני רוצה להציג מבחינת מבחר החי והצומח הוא דג בשם נאווית ים המלח, דג שחי במים המליחים שבשמורה, המיוחד בדג הזה הוא העובדה שלעיתים הוא נוטה להסחף אל תוך ים המלח ושם הוא יכול לשרוד עד 48 שעות בניסיון לחזור אל המים המליחים שבשמורה, כמובן במידה והוא לא יצליח לעשות זאת הוא יהפוך לדג מלוח, אז מי אמר שאין חיים בים המלח?

בהמשך הסיור בשמורה, עם התקדמות השביל שבזמנו הלך ונפתח אל ים המלח, אנחנו מגיעים אל הגהנום:
זהו המקום שרואים בו בצורה הכי ברורה את ההבדל שבין הגן-עדן – מאחורינו, לגהנום – מלפנינו.

כעיקרון אין כניסה תוך השטח הסטרילי הזה מחשש לנפילה לתוך בולענים, אבל לידע כללי המקום שאנחנו רואים היה עד לפני מספר שנים מתחת לים. בעקבות התייבשותו של ים המלח, נוצרה קרקע בעלת ריכוז מלחים גבוה שנמצא בקרקע, נוצר מצב של קרקע סטרילית, דהיינו שום דבר אינו יכול לגדול או להתקיים במקום.

בהליכה קצרה נוספת, של מספר דקות בין שדרת קנים (אין דבר כזה קנה סוף!), מסתיים הסיור בתוך השמורה החבויה, יוצאים החוצה, הדלת ננעלת מאחרינו ואפשר להמשיך אל הנקודה הבאה.

בתחילת השבוע הבא, נסייר בעין בוקק, ובזה אני אסגור את הסיור באזור ים המלח, בינתיים, תעלו למצדה, תטיילו בעין גדי, ונתראה בשבוע הבא,

שלכם,

יונתן לוקימסון.