O.D.T

הליכה על חבל

הפעם השאלה היא לא איפה אלא מה?
אחד התחביבים הגדולים שלי, בצילום על כל פנים, הוא צילום אנשים. היופי שבצילום אנשים הוא לא של האנשים עצמם כפי שהוא מתבטא במובן הקלאסי אשר נותר לנו מהתקופה ההלניסטית, אלא באופציה לראות ולהראות את "פרצופם" האמיתי של בני האדם, אני מניח שכולנו נהנים לראות פורטרט שמצולם היטב, דהיינו אחד כזה המראה את פנימיותו של האדם לא פחות מאשר את חיצוניותו, השאלה הגדולה היא מאיפה זה נובע, ואיך אנחנו יכולים להעביר את מה שאנחנו רואים ומכירים באדם.
הקושי בהעברת אישיותו של האדם נובעת אולי מהסיבה שאולי באיזהשהו מקום אנחנו נוטים לחפש את האישיות מתחת לפנס ומנסים להתקד בעיניים ובעצם מפספסים את הבנאדם. מהות האדם כפי שאני מבין אותה על כל פנים, איננה דווקא בעיניים אלא במכלול המרכיב אותו, כפי שמגדירה זאת אסוכלת הגשטאלט - השלם הינו יותר מסך חלקיו, והאדם הוא לא רק מבט אלא צורת העמידה, דרך החזקת הכתפיים והראש, תנועת היד האופיינית וה"כמובן" שבמקרה הזה הופך לבין השאר הוא מבט העיניים.

וכאן אני מגיע אל עיקר הפוסט, בדרך כלל אני מביא אתכם לנקודות כאלה ואחרות במרחביה הקטנים אך העצומים של ארץ ישראל, הפעם אני רוצה להביא אתכם אל האנשים, כפי שלי יוצא להפיגש איתם, בטיולים, בהדרכות ובהפעלות השונות שיוצא לנו לעבור ביחד. את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לתחום הo.d.t, תחום אשר הולך ומתפתח בארץ ואשר תפס אותי בעיקר בגלל הגישות השונות וצורות החשיבה המשתנות אשר אפשר לראות בו.
אז מה זה o.d.t?
התרגום הכי פשוט למושג הo.d.t הינו אימון מחוץ לדלת (Out Door Training), אבל יש כאלה המתרגמים את המושג בתור "חינוך מחוץ לדלת" מושג שלפי דעתי הוא הרבה יותר מתאים בהתחשב בהשלכות הנשארות אצל בני האדם לאחר מעבר אותן הסדנאות. הo.d.t הינו תחום שהתפתח אי שם בערבות אוסטרליה והיגר לארץ לפני מספר שנים, כאן הוא תפס תאוצה, ונכון להיום צה"ל וחברות פרטיות רבות, עורכות ימי גיבוש במתכונת הבנויה על עקרונות הo.d.t.

הדבר היפה בתחום הo.d.t הוא בזה שהוא מעביר את היום בצורה חוויתית של משחקים (ובינינו, מי לא אוהב משחקים?), אשר מצד אחד מאפשרים גיבוש של הקבוצה ומצד שני זיהוי של ה"אוטסיידרים" שבתוכה, צה"ל, לצורך העניין משתמש בo.d.t על מנת לפלוט אנשים מתוך סיירות מסויימות עקב אי התאמתם לעבודת צוות.

אבל מעבר לכך היופי שבפעילות הo.d.t הוא שאנחנו הרבה מאוד פעמים מקבלים מושג מי הם האנשים שאנחנו חיים ועובדים ביחד איתם בחדר, במשרד או בחברה הגדולה הכוללת או 2000 עובדים כמונו והאם מדובר ב"שחקן צוות" או ב"נצנץ" סדרתי אשר חי כטפיל על חשבונם של האחרים, אולי אני מגזים קצת אבל כשאנחנו צריכים לבצע משימה בתור צוות רואים את המאמץ שכל אחד עושה ומי נעלם לו בין השיחים על מנת "לחפש" קרשים, מעבר לכך שהפעילות מבצעת גיבוש איכותי ושונה ממה שאנשים, היושבים רוב היום במשרד רגילים לו.

החל ממשימות בחבל אשר מחד מגבשות כאמור את החבורה לגוף אחד וחושפות את המנהיגים הפוטנציאליים שבתוך הקבוצה מאידך. דרך מגוון של משימות זוגיות שנועדו לבנות אמון אישי בין אדם לחברו בתוך הצוות ולהראות שבסופו של דבר אף על פי שאנחנו ככלל מורכבים מקבוצה של אינדבידואלים אנחנו עדיין חיים בחברה ובסופו של דבר תלויים האחד בשני.

נקודה נוספת שמייפה בעייני את תחום הo.d.t, הוא המגוון הגדול של המשחקים מה שמאפשר לי בתור מדריך לגוון באפציות השונות מצד אחד וגם להתאים את המשחקים השונים לקבוצה ולאתגר את התיכוניסטים במשחקי רוג'ו או את קבוצת המורים לפיזיקה גרעינית במשחק חבל המצריך הפעלת מחשבה מקורית ועובודת צוות על מנת להגיע לתפרון המשחק או החידה.

רוג'ו

לסיכום על מנת להוציא את המיטב מכל משחק ומשחק מתכנסת הקבוצה ל"ישיבת צוות" קצרה על מנת לדון בתהליך שאותו עברו האנשים הן כבודדים והן כחלק מן הקבוצה, על מנת לקחת בסופו של היום את התהליך שהם עברו ביחד איתם, ולחזור אל המשרד עם חיוך, תובנות וזיכרונות נעימים מיום שלא עבר סתם כך.

עד הפעם הבאה,

מבחן הA -משחק לבניית אמון בקבוצה

שלכם,
יונתן לוקימסון.

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק ג')

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים (חלק א' וחלק ב') אני רוצה להמשיך ולעסוק עוד קצת בנושא צילום הפורטרטים. והפעם אני רוצה להיכנס לתחום התאורה.

כאשר אנחנו מסתכלים על תמונה, אנחנו רואים למעשה את "הטבעת האור" החוזר מהאובייקט כפי שהוא הוטבע על הזכוכית/הפילם או החיישן הדיגיטאלי של המצלמה. אולם מה ש"עושה את התמונה" הוא מקור האור המאיר לנו את אובייקט הצילום כך שנוכל לתפוס את אותו הרגע שאנחנו רוצים לשמור.
לכן במידה ונרצה לתת הגדרה לתחום הצילום, לדעתי על כל פנים, ההגדרה הכי טובה תהיה: "רישום באור".
אי לכך, במידה ואנחנו אכן מציירים באמצעות האור, אנחנו יוצרים איתו גם את האפקטים או הרגשות שאנחנו רוצים לעורר אצל הצופה, לכן אנחנו יכולים להתשמש ב"מכחולים" על מנת ליצור את אותו העניין, למקד את נקודת המבט לעבר הפואנטה והכל באמצעות באור. נכון אפשר לשחק גם בנושא עומק השדה אבל, לדעתי, אין כמו משחקי האור והצל.
לכן כאשר אני (באופן אישי) מצלם אנשים אני מנסה להקפיד להצמד למספר כללים מנחים:
קודם כל אני נמנע משימוש בפלאש ישיר - זאת אומרת פלאש שמורכב על המצלמה ומכוון ישירות אל המצולם. אני נמנע גם ב98% מהמקרים להשתמש בפלאש הפנימי של המצלה כי אני פשוט לא אוהב את התוצאה. התמונה במקרה הנ"ל תצא לרוב שטוחה וחסרת עניין.
אז מה אני כן עושה. אני משתמש בתאורה צדדית, זאת אומרת אני מרכיב שם את הפלאש שלי איפשהו בצד על חצובה/מדף/שולחן או מה שלא יהיה, ומפעיל אותו עם משדר רדיו מיוחד לפלאשים.
כתוצאה מכך אני מקבל הצללה של הדמות ואם נקרא לזה באופן קצת שונה "עומק שדה מואר" שהוא שונה בהרבה מאשר אם הייתי משתמש בפלאש על המצלמה עצמה.
דרך אגב, אני לא אומר שאני לא משתמש בפלאש על המצלמה, אבל מה שאני נוהג לעשות הוא "להקפיץ" את האור מאיזשהו קיר או במידה ואין לי קיר להרים את הראש של הפלאש קצת למעלה בזווית של כ45 או 60 מעלות ולצלם כך.
בנקודה הזאת נכנס עוד נושא, הכלים שבהם ניתן להשתנש על מנת לשפר את כל נושא התאורה.
במאמר מוסגר אני רוצה ציין כי לא חסר חומר ברשת על בנושאי תאורה, בצד שמאל ברשימת האתרים המומלצים תמצאו קישור לסטרוביסט לקוראי האנגלית ולThetomer לאלו שמלא כל כך.
כמות הכלים הניתנת לשימוש עם הפלאשים היא אין סויפית, ובמידה ואין משהו בחנות, תמיד אפשר ליצור משהו חדש ומקורי בעצמך, ואני מדבר מעבר לאמצעי הריכוך דוגמאת המטריות/סופטבוקסים אלא על ג'לים שצובעים את הפאלאשים בצבעים שונים, רפלקטורים המחזירים את האור ונותנים לנו טווח פעולה הרבה יותר רחב, כוורות ביוטי דיש וכו'...
מכאן  הבחירה איפה להניח את הפלאש שלכם, האם להשתמש בזווית הקלאסית של 45 מעלות מעל למצולם או לנסות ולהאיר אותו בצורה שונה, כזאת שתאיר חצי מהפנים ותיצור תמונה דרמטית, כזאת שתאיר לו את השיער וישווה לו דמות של מלאך או סתם לצבוע את הרקע באדום על מנת ליצור תמונה של גהנום,  היא בסופו של דבר שלכם,
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

פורטרטים במערת פער

אני יודע שהאתר הבא קצת רחוק, וכל זה רק בשביל לצלם פורטרטים (דיוקנאות בעברית), אבל במידה ואתם בכל זאת נמצאים כבר בסביבה, המקום שווה ביקור, אז מה היא בעצם מערת פער?

מערת פער הנה דולינה (ברוסית עמק), בגאולוגית מערה קרסטית (שנוצרה כתוצאה מהמסה של הסלע), שלא הצליחה להחזיק את עצמה ובאיזה שהוא שלב התקרה החליטה לפגוש את הרצפה, מאז עברו אי אלו שנים, והמקום הפך לחורשה שקועה באדמה עם מערה הנמשכת פנימה אל מעבה האדמה, ונותנת משחקי או וצל מעניינים דוגמאת התמונה מימין שצולמה באור טבעי, הנוצרים כתוצאה מהצל הנופל מהעצים.

בעיתות החורף המקום מוצף ולא מומלץ לביקור ויכול להיות אפילו מסוכן, מי הגשמים שנאגרים כאן נכנסים אל תוך המערה, באמצעות השיפוע, ומחלחלים אט אט אל שכבת מי התהום, ואין איש יודע איה מוצאם, אחת האגדות מספרת על כך שגובה המס בפקיעין נזרק פעם כאן אל תוך המערה, וכשחזרו בני הכפר גילו אותו עומד בפתח המעיין, ועד סיפורים כגון זה.

את התמונה משמאל צילמתי בתוך המערה עצמה, כאשר הפלאש הוקפץ מתקרת המערה ונתן תאורה יפה הן לרקע והן לנירו, שעמד במקום בטעות.
אפשר להכנס אל תוך המערה, ולחקור אותה לעומק, אולם ככל שמתקדמים בה יותר כך היא הולכת ונעשית צרה יותר ויותר, מה שבסופו של דבר מחייב את החוקרים ומחפשי ההרפקאות למינהם לשוב לאחור על עקבותיהם.

אז איפה אנחנו נמצאים: פחות או יותר מול קיבוץ סאסא על כביש 899 בין הקילומטר ה30 ל 31 מפת סימון שבילים מס' 2. קיימת חניה מול המערה מתחת לשטח של קיבוץ סאסא, חוצים את הכביש (בזהירות), ונכנסים לתוך שביל המוביל אל המערה, הביקור מומליץ במקום הוא בקיץ בסתיו או באביב, בחורף כמו שכבר אמרתי בעונת הגשמים המקום מוצף ומסוכן בגלל בורות פתוחים בשטח.

אז אם אתם כבר באזור ושואלים את עצמכם מה עוד אפשר לעשות כאן אז הנה כמה המלצות:
בית הכנסת העתיק בברעם, שיום אחד אולי אכתוב גם עליו, מצודת כ"ח, תחנת משטרה בריטית ומסלול מאוד נחמד לצידה, מכאן אפשר לרדת לעמק החולה או לחזור חזרה לכיון פקיעין, על כל אחד מהם בעיתו ובזמנו, אעזוב אותכם כאן עם עוד פורטרט נוסף שצולם בתוך המערה, שוב בטכניקה של הקפצת אור מלמעלה אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה.

בהמשך השבוע תחכה לכם נקודה נוספת,

שלכם,

יונתן לוקימסון.