מרכז גולדה

אחד מיתורנותיו של הכרך הגדול המכונה בשפה המודרנית עיר הוא באוסף הלוקיישנים שבו.

קחו לדוגמא את תל אביב רבתי, העיר החמה והלחה הזאת, הנושקת לחופו של הים התיכון, מאחדת בתוכה מגוון כל כך רחב של סגנונות בנייה שזה מדהים. בשונה מערים רבות אחרות הבנויות בסגנונות בנייה די דומים ומונוטוניים, תל אביב יכולה לשמש כמוזיאון לאדריכלות, מגוון הסגנונות הרחב הקיים בעיר זיכה אותה בין השאר בתואר העיר הלבנה מטעם אונסק"ו והכרזתה כאתר מורשת עולמי, הסיבה לכך למען האמת היא די מצחיקה: ייחודה של תל אביב אינו באוסף בתי הבאוהואס שלה אלא באוסף הבתים בסגנון הבינלאומי, סגנון הבאוהאוס אכן קיים בתל אביב, והיה מקובל באירופה בשנות ה20' וה30' של המאה הקודמת, אך עקב ההפגזות במלחמת העולם השנייה נמחו רוב הבתים האלה מעל פני האדמה והמדגם הכי גדול מהם נותר דווקא כאן בארץ הקודש ובעיר החול - תל אביב.
וכאן נבצע קפיצה קטנה מהסגנון הפונקציונאלי הבאוהאוסי והבינלאומי אל מרכז גולדה במרכזה של תל אביב.
בשנות ה50' עברה בעיריית תל אביב החלטה להקים "מרכז תרבות" הייתה זו מעין תקופה של הקמת מרכזים, כך לדוגמא הקימו על מקומה של גימנסיה הרצליה את המע"ר (מרכז עסקים ראשי) הוא מגדל שלום מאיר.
לאחר דיונים ארוכים בועדות העירייה הוחל בבנייתו של המרכז.
המבנים שנבנו בתחילה היו בית המשפט, לאחר מכן נבנה משכן למוזיאון לאומנות של תל אביב, אשר החל בביתו של מאיר דיזנגוף ולאחר מספר גילגולים הגיע למנוחה ולנחלה במקומו כיום. המבנה דרך אגב נחנך בידיה של הגב' גולדה מאיר, או כפי שרבים אוהבים להגדירה: "ראש הממשלה הכי גבר שהיה במדינת ישראל", מה שמסביר את מקור שמו של המתחם.
מאוחר יותר לקראת סוף שנות ה70' נחנכה מבנה הקבע של הספרייה העירונית "בית אריאלה" (ביתי השני בתקופת התיכון) על שמה של אריאלה גטר נערה שנפטרה מספר שנים לפני כן ומשפחתה תרמה כפסים רבים להנצחתה.
בהמשך הדרך בשנות ה80' הוחלט לבנות מרכז לאומנויות הבמה. לצורך זה נשכר האדריכל יעקב רכטר.
יעקב רכטר (1924-2001) בנו של האדריכל זאב רכטר, זכה בהחלט להציב את רגלו בפנתאון האדריכאלי של מדינת ישראל בכלל ובתל אביב בפרט, בין המבנים שהוא תכנן נמנים: בנה בית המשפט בת"א, המרכז לאומנויות הבמה, תיאטרון הקאמרי, היכל התרבות, יד לבנים בהרצליה, בתי חולים, ספריות, כיכרות ומה לא.
על המרכז לאומנויות הבמה הוא כתב:" ...המשכן מנסה לתת ביטוי אדריכלי לשילוב בין הרצון להציב בעיר מבנה בעל נוכחות ציבורית מרשימה, לבין אופייה הבלתי פורמלי ונעדר המונומנטליות של תל-אביב. עקרונית משתלב הבניין בקנה המידה של הבניינים הקיימים בסביבה, בין אם אלה בנייני המגורים ברחוב לאונרדו דה וינצ'י, או מבני הספרייה והמוזיאון. שערי הכניסה מחד ומגדל הבמה מאידך, הם המרכיבים היחידים החורגים מקנה המידה של הסביבה ומעניקים למבנה מידה ניכרת של נוכחות ציבורית, כיאה לתפקידו כמרכז חשוב במרקם העירוני.
אולם האופרה במשכן האמנויות איננו מנסה להיות דומה לאולם אחר. הוא נעדר לחלוטין ציטטות מן העבר ומנסה להיות מקום חגיגי ומרגש ועם זאת שקט ומאופק, שאינו משתלט על העשייה האמנותית המתרחשת על הבמה אלא תומך בה... עיצוב המרכיבים השונים של הגדרת חלל האולם קשור קשר אמיץ עם צרכי הבמה והאקוסטיקה." (מתוך אתר בית האופרה).
אם הזמן נוספו מסביב לבית האופרה מבנים נוספים וכך לדוגמא בתחילת שנות ה2000 עבר למקום תיאטרון הקאמרי והבנייה מסביב עוד נמשכת....
כאן היה יפה לסיים את פוסט אודות המרכז על "מרכזיו" השונים, אבל אני רואה חובה לעצמי לציין את הגינה שנבנתה מסביב למתחם, כך לדוגמא תוכלו למצוא בין בית אריאלה למוזיאון האומנות גן פסלים פוסט מודרניסטיים, מאחורי בית האופרה תמצאו גינה ירוקה (פארק משפ' דן - תרומה מקנדה) המגיעה עד לתיכון צייטלין שבו היה לכותב הכבוד "להתחנך"  בין כיתה ז' ל י"ב. חובבי האקשן שבין הקוראים, יוכלו למצוא כאן נערים מתאמנים  ברכיבה על קרש על גלגלים המכונה "סקייטבורד" וחובבי השלווה יוכלו למצוא כאן אתר מוצל עם אנדרטה (שאין לי מושג לצורך מה נבנתה) המשתמשת במוטיבים של סלע ומים.

וממש לסיום אני חייב לציין את החנייה של המרכז, אשר יכולה לשמש כלוקיישן בפני עצמו, מדובר במבמנה בטון היורד כ3-4 קומות אל מתחת לפני האדמה.
אז מה תמצאו מבחינת צילומים. קודם כל המקום מהווה גן עדן לחובבי צילומי האדריכלות, המבנים הפונקציונאליים, על סף הפלצנות, אבל בלי לעבור את הטעם טוב (לדעתי האישית) מהווים מקום אסטתי ויפה לצורך צילומים. צלמי האקשן יוכלו למצוא כאן בשעות אחה"צ את החברה שמאתנים כאמור בקפיצות מעל המשוכות עם הסקייטבורד שלהם ולצלמי אירועיים המקו יכול שמש כנודה נוספת שאפשר לקפוץ אליה בדקה ה90 לצורך צילומי חתן כלה על הסף הלא קונבנציונאלי.

אז איפה נמצא המרכז  הנ"ל: על מנת להגיע אל המשכן לאומנויות הבמה, כל מה שעליכם לעשות הוא להגיע אל פינת הרחובות שאול המלך פינת לאונרדו דה וינצ'י, המקום נמצא במרחק של כ20 דק' הליכה מרכבת צפון, או לעצלים המעדיפים לקחת אוטובוס קווים 18,9,28,82,149 ועוד... חנייה מסביב יש בשפע אבל בתשלום.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

ישראל (אבל בהקטנה)

באופן אישי אני אוהב את מיני ישראל בגלל שהיא יכולה להיות גם סיפתח טוב לטיול וגם נקודה טובה לסיומו.
הרעיון להקמתה של מיני ישראל נולד במוחו של קצין צה"ל שביקר בהולנד וראה שם פארק דומה, לקח לו בערך חמש שנים למצוא משקיעים לצורך הקמת הפארק. לאחר מכן עברו עוד מספר שנים שבהן נערך מחקר מקיף אודות מגוון המבנים והאתרים שיכנסו לפרק ובשנת 2002 הרעיון הפך למציאות ומיני ישראל נפתח לביקורים.

בפארק מיני ישראל הצליחו לעשות דבר יפה, הם כינסו את כל ארבעת קצוות הארץ אל מרכזה, מהחרמון המושלג ועד למצפה התת ימי באילת, כאשר בדרך אנחנו עוברים בכל המחוזות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל.
הפארק בנוי בצורת מגן דוד, כאשר כל משולש בכוכב המשושה מוקדש לאזור אחר, למעט מספר חריגות הפולשות לתוך הערים הגדולות, כך תוכלו למצוא פינה שמוקדשת לתל אביב, לחיפה, לירושלים וזאת מעבר לאזור הגיאורפי עצמו דהיינו הכרמל או מישור חוף.
בכל אזור ואזור בארץ שנבנה בהתאם למאפיינים של אותו אזור מבחינה בוטנית, נבנו מבנים המוכרים לרוב האנשים ומייצגים אתרים שונים בין אם זה אתרי טבע או אתרים היסטוריים (לרוב מבנים כאלה או אחרים). כך לדוגמא כשתגיעו לאזור הנגב תוכלו לראות את קניון עובדת, במדבר יהודה תראו את מצדה, בבמצפה רמון תראו את בה"ד 1 (כולל הנפת הדגל ואת תנועת החיילים בשדרות מסע) ובאילת תראו את המצפה התת ימי (כולל דגים אמיתיים). בירושלים אתם תראו את בית הנשיא (כולל הנשיא המכהן בזמן הביקור שלכם), הכנסת, הכותל, יד ושם ועוד...

המקום עצמו יכול לשמש כגן עדן למגוון רחב של צילומים החל מצילומי דגמים וארכיטקטורה היות שמחשבה רבה הוקדשה לכל מבנה ומבנה עד שנבנה העתק מדוייק למקור, וכמובן המבחר של המבנים הקיימים וכאלה שעוד עתידים לקום (דוגמאת המוזיאון של אגד שקיים רק במיני ישראל בינתיים). את אחד מאוספי הבתים המעניינים תוכלו למצוא באזור של ת"א, המכנס את הבנייה המודרנית דוגמאת מגדלי עזריאלי כמו שצויין למעלה, דיזנגוף סנטר בתור דוגמא לבניה בשנות ה70 ועד לבתי הבאוהאוס המאפיינים את ישראל של שנות ה30'.
לצלמים היותר יצירתיים המקום יכול לשמש כמקור לא אכזב לרעיונות יצירתיים כאלה או אחרים.
לשמחתכם אין הגבלה על צילום פרטי במקום (צורך מסחרי הוא משהו אחר לגמרי) וניתן לצלם במקום באופן חופשי.

 אז איך מגיעים: פארק מיני ישראל נמצא בלטרון ליד מוזיאון השיריון שרואים אותו מכביש 1, לכן באופן הכי פשוט יורדים מכביש 1 במחלף לטרון לכביש מס' 3 בצומת הראשון לכיוון דרום פונים ימינה ולאחר כק"מ נוסף פונים שמאלה לכניסה לפארק.
לתשומת ליבכם, הכניסה לפארק הינה בתשלום (ולא קטן) אבל הוא מהווה נקודה יפה למי שמטייל בסביבה.
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון


וכמה עדכונים על הדרך:
1. קודם כל אני מקווה לחזור ולעדכן את הלג באופן סדיר כשם שהיה בעבר.
2. עברתי לכתבות חדשה כמו שאתם רואים www.bytheway.co.il
3. בשעה טובה פתחתי עסק (אפילו טיפלתי בבירוקרטיה): "על הדרך - צילום והדרכה.
אז במידה ואתם מועניינים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

יונתן לוקימסון.

הכל כלול בכלבו שלום

הרבה אנשים, נכון להיום, מצטערים שהבניין הזה נבנה. אפשר להבין גם למה, לא סתם המועצה לשימור אתרים לקחה לעצמה את קו המתאר של הגימנסיה הרצליה לסמל. סמל למאבק שכשל, ובמקום שבו עמד המבנה ההיסטורי (בכל משמעות שהיא) של הגימנסיה מתנוסס כיום גורד שחקים אחד מני רבים.
כדי להבין על מה ולמה המהומה, אנחנו חוזרים לשנת 1959, באותה שנה, שוכנע ראש עיריית ת"א דאז חיים לבנון שיש לבנות מע"ר (מרכז עסקים ראשי) לעיר. המיקום שנבחר לבנייתו של המע"ר היה בצומת הרחובות הרצל ואחד העם, מרכז העיר באותה העת. ועל מנת לפנות את המקום הוחלט על הריסתה של הגימנסיה הרצליה.
שתי מילים על הגימנסיה: הרעיון של הקמת בית ספר על יסודי עברי, קרם עור וגידים ובייתם של יהודה לייב ומניה מטמון כהן (על שמם הרחוב), בדירת שני חדרים החלו השניים ללמד את ילדי יפו, וקראו למוסד הגימנסיה העברית, בהמשך הדרך עברו לבניין גדול יותר, ועם התרבות התלמידים עברו בסופו של דבר למבנה החדש שנבנה עבורם בשכונה החדשה אחוזת בית שנבנתה באותה השנה - 1909, ונקרא שמם בישראל הגימנסיה העברית על שם הרצל - בקצרה "הגמנסיה העברית הרצליה". את המבנה בנו כמו באותה תקופה בגניבת אלמנטים ארופיים יחד עם אלה המזרחיים, מה שנקרא בשפה המקצועית סגנון אקלקטי, "יענתו" סגנון בניה ישראלי שלא מי יודע תפס, אבל אפשר לראות אותו די טוב במבנים מאותה התקופה, דוגמאת כאלה המשלבים עמודים עם כותרות איאוליות בתוך מבנה קשתות, אבל זאת כבר הגזמה מסויימת. לאחר הריסת מבנה הגימנסיה, עבר המוסד למשכנו האחרון, נכון להיום, ברחוב ז'בוטינסקי בת"א.

עברו אי אלו שנים, ובשנת 1965 נחנך המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון "מגדל שלום מאיר", מגדל שהכיל משרדי ממשלה, חנויות, מסעדה ותצפית על גג המבנה וכו'... השם של כל-בו שלום דרך אגב נגזר מחנות כל-בו שפעלה במקום בשנות ה60-70 ונסגרה, אבל את השם כל-בו שלום כבר לא הצליחו לעקור מן השורש.
אנקדוטה משעשעת נוספת שאני רוצה לציין היא שהמבנה נבנה תוך התחשבות ברכבת התחתית שעתידה לעבור באזור (זה בסדר, גם אני מחייך). מאז עברו אי אלו שנים, הכל-בו כבר לא בדיוק המע"ר, והרכבת התחתית עדיין לא נראית באופק.
מה קורה היום במקום. עם בנייתו של קניון עזריאלי נלקח מכל-בו שלום, התואר המגדל הגבוה ביותר בת"א, עם הזמן נסגר גם המצפה שהיה על גגו וכיום בונים שם עוד דירות פרטיות.
אבל שתי הקומות של המקום משמשות לתצוגה היסטורית על ראשיתה של ת"א, וכן בכניסה נמצאת לשכת התיירות של ת"א-יפו. כן יש דבר כזה.
כשאני מגיע לכאן, אני אוהב להתחיל את הסיור בפסיפסים  של גוטמן ושל דוד שריר (תודה להדס על התיקון), במקום ישנם שני פספסים כאשר האחד מביא מוטיבים אזוריים, דוגמאת השעון של יפו ויונה במעי הדגה (שריר). הפסיפס השני (גוטמן) מביא תמונות מראשיתה של ת"א, דוגמאת המריצנים של רוקח, הפנס החשמלי הראשון ועוד...

כאן אני רוצה לציין את נושא הפיקסלים: לאלו שלא יודעים מה המשמעות של פיקסל, אז נגלה לכם שמדובר בקיצור בפיקצ'ר אלמנט (Picture Element), ככל שיש יותר פיסקלים התמונה תצא יותר מדוייקת (כבר לא כל כך מדוייק, אבל ניחא) את העניין הזה רואים בצורה מאוד יפה בפסיפסים, ככל שכל אבן יותר קטנה כל התמונה נראית הרבה יותר מדוייקת, ברורה והרבה יותר יפה.

עניין נוסף שאליו אני רוצה להתייחס הוא נושא צילום הדגמים, בצמוד לפסיפסים במקום מוצבים מספר דגמים מן הדגם של השכונה ועד למבנהו של הבית הבודד, הבעיה בכולם היא שכולם מכוסים פלסטיק שקוף. איך אפשר להתומדד עם הבעיה, התשובה לשאלה היא פולרייזר, בעברית פילטר מקטב, זהו פילטר אשר משנה את דרך כניסת קרני האור אל המצלמה ובעצם מאפשר לצלם ללא התשקפויות מאלמנט הצילום (חוץ מאשר ממתכות). עניין נוסף שצריך לציין בהקשר לצילום במקום, המקום הינו די חשוך אז תציידו בעדשות בעלות חיישן גדול או לחלופין בפלאש...
במידה וחשקה נפשכם להמשיך ולסייר במקום, אני מציע בחום לרפרף על תערוכת התמונות של ש.קורבמן, צלם תל-אביבי ולעלות למעלה.

בקומה השניה תמצאו תערוכת של שלטי חוצות, דגמים של בתי החומות של מגידוביץ', דגם של העיר (הפעם פתוח), תערוכה על אריה עקיבא וייס - האיש שמאחורי תל-אביב, חדר צדדי המארח תערוכות מתחלפות. בהמשך הדרך תגיעו לתערוכת הקרמיקות המאויירות אשר יוצרו במפעל ברחוב שבזי בנווה צדק.
לסיום כאשר תרדו למטה בציד השני הבניין, תגיעו לאזור המפות העתיקות של העיר אשר מראות את התפחותה של העיר לאורך השנים. תערוכה מתחלפת נופסת תחכה לכם כאן בחדר צדדי ומעל הכל נמצאת התמונה אשר מתארת את הפרוייקט אשר לא יצא אל הפועל של כיכר המדינה.

מקווה שהביקור במקום יהיה מהנה ומעניין,
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

בית האנדרטאות (קצת על המבנים והביקור ביד ושם)

כהמשך לפוסט הקודם, אנחנו נעלה מבקעת הקהילות החרבות אל המוזיאונים של יד ושם. אין ספק שמחשבה רבה הושקעה בכל המוזיאונים של יד ושם, מהיסודות של המבנה ועד למסר שמועבר באמצעות הצורה, העיצוב, התאורה, השם וכו'...

כמה מנהלות לפני הביקור ביד ושם. המקום פתוח בימי ראשון עד שישי, כאשר מיום ראשון עד רביעי בין השעות 09:00-17:00 בימי חמישי פתוח עד שמונה בערב ובימי שישי עד שתיים בצהריים. הכניסה למקום ללא תשלום. סתם שתדעו אבל קבוצות של תיירים מגיעות לכאן לשעתיים אולי שלוש, אני באופן אישי מסוגל "לבלות" כאן יום שלם. נקודה נוספת ולא פחות חשובה בתוך שטח המוזיאון ההיסטורי אסור לצלם! כנ"ל ביד לילד. חנייה קיימת במקום בתשלום (20 ₪ לכל היום). כמו כן אפשר להגיע בתחבורה ציבורית (קווים : 13, 16, 17, 17א, 18, 20, 21, 23, 24א, 26, 27, 27א, 33, 39). לפי הפרסום באתר יד ושם, ישנה הסעה חינם מהר הרצל ליד ושם שיוצאת כל 20 דק'. בתןך בניין הכניסה המרכזי, ישנם מלתחה להפקדת תיקים (לא חובה להפקיד את המצלמה לפני הכניסה למוזיאון). שירותים, מסעדה ומזנון. בצמוד חנות סטימצקי שמתמחה בספרי שואה אבל לא רק. לאחר שהגענו והתארגנו, אפשר לצאת לדרך.

המבנה הארוך החוצה את ההר הוא המוזיאון ההיסטורי החדש של יד ושם שנחנך לפני מספר שנים, המבנה תוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה, אשר מוכר בין השאר המתכנון של מתחם ממילא בירושלים, ההיברו יוניון קולג', מלון מצודת דוד ועוד.
חשוב לשים לב שמהרגע שנכנסתם למוזיאון היציאה תהיה קצת בעייתית, ורק אי שם בנקודה אחת בלבד ישנה הפסקה לשירותים.

מוזיאון השואה מספר את סיפורה של השואה בצורת חץ, אנחנו מתחילים בגלות סרט שרץ על הקיר מראה את החיים מהתקופה שלפני השואה, אולם ברגע שאנחנו רוצים להתקדם קדימה אנחנו נתקלים בבעיה, אי אפשר לחצות את המוזיאון מקצה אחד למשנהו. המוזיאון מספר את סיפורה של השואה בתור סיפור של משברים ואנחנו נאלצים לפנות שמאלה וימינה לחלופין על מנת לעקוף את המשברים או להתמודד איתם.

לאורך החדרים הרבים אנחנו נחשפים לצדדים שונים של השואה: החיים שלפני. עליית המפלגה הנאצית. הגטו. המחנות. השחרור וכן גם הקמת המדינה. מבין התחומים הרבים שבהם עוסק המוזיאון אני רוצה להצביע על נקודה אחת, אני בטוח שתשימו לב שחלק מהתמונות מהמחנות הינן תמונות צבעוניות, התמונות לא עברו שום עיבוד כזה או אחר אלא צולמו על פילם צבעוני על ידי אחד הנאצים שצילם בפילם צבעוני בתוך הגטו. הנקודה הזאת מעלה נקודה חשובה, נראה שהאנשים רואים את הדברים בצורות של שחור ולבן, זה קרה "להם", זה "היה" מזמן, אבל חלק מהעניין שחובה להפנים הוא: שהשואה לא הייתה שחור-לבן, השואה הייתה בצבע! אני חושב שזה מסר שצריך  לקחת לכל מקום, בפוסט הקודם כתבתי עד כמה הפליאה אותי הפריחה באושוויץ ואנשים באמת שואלים, האם השואה הייתה בצבע?

נקודה חושבה נוספת שאני רוצה להציג היא נקודת התעוד אין דבר כזה היסטוריה ,(איך שאחד המרצים שלי אוהב להגיד) יש רק His Story, כל אחד והסיפור שלו, צריך לציין שרוב התמונות צולמו בידי הנאצים אבל בחדר העוסק במחנות ההשמדה ישנו אלבום קטן שצולם בהחבא על ידי אנשי הזונדרקומנדו, אותה יחידה של יהודים, שהועסקו בשריפת הגופות לאחר שהוציאו אותם מתאי הגזים, שימו לב להבדלים. גם בארץ קיימת נטייה מצד צדדים פוליטיים כאלה או אחרים לנכס לעצמם את הזיכרון הלאומי וההיסטוריה של הקמת המדינה, אז...

לסיום כאשר יוצאים מהמוזיאון אנחנו יוצאים מתוך ראש החץ אשר נפתח א העתיד, אל יער הקדושים, שכונות הלווין של ירושלים, עין כרם, ואל מבשרת ציון, לאחר השקיעה והירידה למטה, אל שאול תחתיות, תמיד קיימת עליה ופריחה.

יד ושם, מרכז בתוכו מגוון מאוד גדול של מבנים בעלי משמעות, כמו יד לילד, היכל השמות (שעבר לתוך המוזיאון ההיסטורי) ועוד מקומות ותערוכות ששווה לבקר בהן, המקום הינו מקבץ שלל של אנדרטאות שאלפי אנשים מבקרים בהם בכל יום, לא סתם כל מנהיגי העולם אשר באים לבקר בישראל, מועלים לרגל ליד ושם.

מגוון הפסלים במקום עצום החל מאנדרטאת רפפורט אשר מועתקת כמעט לגמרי מהאנדרטה בוארשה, הפסל של יאנוש קורצ'ק עם הילדים ושוב המבנים עצמם אשר בנויים כאנדרטאות, אני תמיד חוזר ליד לילד, אחד המבנים הכי סימבוליים שיש כאחד ממאות הפסלים הנטועים בנוף של הרי ירושלים, על הצלע, בתחתיתו של הר המנוחות – הר הרצל.

לפני סיום היום ביד ושם אני ממליץ בחום לעלות על השביל המחבר. שביל שהוכן על ידי תנועות הנוער, ומחבר יותר מאשר באופן סימבולי בין יד ושם להר הרצל, חלקת גדולי האומה, אפשר לקיים דיון שלם על מהותה של חלקת גדולי האומה אבל המשמעות כאן היא ברורה, מעבר לביקור עצמו בהר, ובמוזיאון הרצל (בתאום מראש בלבד), בכל יום ראשון כחלק מ"תרבות יום א'", מגיעים לכאן מאות חיילים, בדרכם אל או בדרכם מ-יד ושם. בית הקברות הצבאי עדיין פעיל במקום אז צריך לדעת להפעיל רגישות לא פחותה מאשר ביד ושם כשר שולפים מצלמה.

ועד הפעם הבאה,

שלכם,

יונתן לוקימסון.


נ.ב: למי שרוצה להרחיב קצת יותר בנוגע לעיצוב המזיאונים ביד ושם, מוזמן לבקר באתרים הבאים:
אדריכלות בשרות הזיכרון 

על עיצוב המזיאון 

כתבה מYnet לרגל פתיחת המוזאון 

קפה אצל סוזן - (נווה צדק חלק 2)

סימטריה, הולכת העין, שבירת צורה, כל זאת ועוד, אפשר למצוא במרכז סוזן דלל.

היות ובפוסט עצרנו אי שם במרכזה של נווה צדק, נמשיך להסתובב עוד קצת ברחובות הציוריים, עד שנגיע לרחוב אמזלג (על שמו של חיים אמזלג, הקונסול הבריטי), מרחוב אמזלג אנחנו נכנס לרחבה האחורית מרכז סוזן דלל.

מרכז סוזן דלל שוכן במקום שבו היו בעבר בתי הספר הראשונים מחוץ ליפו. הבור שאנחנו רואים במרכז הרחבה הינה באר ששימשה בעבר להשקיית הפרדסים שהיו במקום, בהמשך נבנו במקום שני בתי ספר: האחד לבנים אליאנס של אגודת כי"ח (כל ישראל חברים) והשני בית ספר יחיאלי לבנות של חובבי ציון בנוסף לכך בשנת 1912 נוסד במקום גם הסמינר למורים - לוינסקי. על הדרך נציין רק שבית הספר שימש בזמנו גם כמק"ל 1, מרכז לימודי של ההגנה, על שימוש בקשר, נשק, וכמובן קפא"פ.

בשנות ה70' (כן של המאה הקודמת) ננטשו בתי הספר בעקבות מחסור בתלמידים ובתי נותרו שוממים. בשנות ה80' נכנסה למקום קבוצת השחקנים של נווה צדק בראשות של עודד קוטלר.

בשנת 1989, עבר המקום שיפוץ מקיף בתרומתה של משפחת דלל והוקם מרכז המחול על שם של סוזן, בת משפחה שנפטרה בגיל צעיר.

נכון להיום הפך המקום למעין מרכז תרבות, המשמש בית לשתי להקות מחול (בת שבע וענבל), כמו כן במקום מתקיימות הופעות מחול של להקות שונות. בתור דוגמא, לפני כחודשיים כשטיילתי באזור ראיתי אימונים של להקת מחול קוריאנית.

אז מה עוד יש במקום, קודם כל הקמפוס של המרכז משתרע בין רחוב יחיאלי (מס' 5) לבין רחוב אמזלג.

המבנים השונים, ונקודות המבט השונות שאפשר למצוא הן מתוך הקימרון המחבר בין שתי הרחבות, הבאר, החצר הישנה, יכולים לתת זווית ראיה מאוד מעניינת הן לצילום ארכיטקטוני והן בתור מיקום לצילום פורטרטים.

קיר המייסדים, קיר שעליו שלושה תשליבים עשויים מקרמיקה המתארים את מייסדי השכונה, הן הרוחניים, והן היותר פיזיים.

מוזיאון בתי האוסף נמצא מאחורי מרכז סוזן דלל, בתי הקפה הפזורים מסביב, וכמובן לאלו שלא מיצו את היום ורוצים להמשיך הלאה מוזמנים לצעוד עוד מס' דקות עד ליפו, אבל עליה באחת הפעמים הבאות.

ועד אז,

שלכם,

יונתן לוקימסון.