‏הצגת רשומות עם תוויות כל-בו שלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כל-בו שלום. הצג את כל הרשומות

24 במרץ 2010

הכל כלול בכלבו שלום

הרבה אנשים, נכון להיום, מצטערים שהבניין הזה נבנה. אפשר להבין גם למה, לא סתם המועצה לשימור אתרים לקחה לעצמה את קו המתאר של הגימנסיה הרצליה לסמל. סמל למאבק שכשל, ובמקום שבו עמד המבנה ההיסטורי (בכל משמעות שהיא) של הגימנסיה מתנוסס כיום גורד שחקים אחד מני רבים.
כדי להבין על מה ולמה המהומה, אנחנו חוזרים לשנת 1959, באותה שנה, שוכנע ראש עיריית ת"א דאז חיים לבנון שיש לבנות מע"ר (מרכז עסקים ראשי) לעיר. המיקום שנבחר לבנייתו של המע"ר היה בצומת הרחובות הרצל ואחד העם, מרכז העיר באותה העת. ועל מנת לפנות את המקום הוחלט על הריסתה של הגימנסיה הרצליה.
שתי מילים על הגימנסיה: הרעיון של הקמת בית ספר על יסודי עברי, קרם עור וגידים ובייתם של יהודה לייב ומניה מטמון כהן (על שמם הרחוב), בדירת שני חדרים החלו השניים ללמד את ילדי יפו, וקראו למוסד הגימנסיה העברית, בהמשך הדרך עברו לבניין גדול יותר, ועם התרבות התלמידים עברו בסופו של דבר למבנה החדש שנבנה עבורם בשכונה החדשה אחוזת בית שנבנתה באותה השנה - 1909, ונקרא שמם בישראל הגימנסיה העברית על שם הרצל - בקצרה "הגמנסיה העברית הרצליה". את המבנה בנו כמו באותה תקופה בגניבת אלמנטים ארופיים יחד עם אלה המזרחיים, מה שנקרא בשפה המקצועית סגנון אקלקטי, "יענתו" סגנון בניה ישראלי שלא מי יודע תפס, אבל אפשר לראות אותו די טוב במבנים מאותה התקופה, דוגמאת כאלה המשלבים עמודים עם כותרות איאוליות בתוך מבנה קשתות, אבל זאת כבר הגזמה מסויימת. לאחר הריסת מבנה הגימנסיה, עבר המוסד למשכנו האחרון, נכון להיום, ברחוב ז'בוטינסקי בת"א.
עברו אי אלו שנים, ובשנת 1965 נחנך המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון "מגדל שלום מאיר", מגדל שהכיל משרדי ממשלה, חנויות, מסעדה ותצפית על גג המבנה וכו'... השם של כל-בו שלום דרך אגב נגזר מחנות כל-בו שפעלה במקום בשנות ה60-70 ונסגרה, אבל את השם כל-בו שלום כבר לא הצליחו לעקור מן השורש.
אנקדוטה משעשעת נוספת שאני רוצה לציין היא שהמבנה נבנה תוך התחשבות ברכבת התחתית שעתידה לעבור באזור (זה בסדר, גם אני מחייך). מאז עברו אי אלו שנים, הכל-בו כבר לא בדיוק המע"ר, והרכבת התחתית עדיין לא נראית באופק.
מה קורה היום במקום. עם בנייתו של קניון עזריאלי נלקח מכל-בו שלום, התואר המגדל הגבוה ביותר בת"א, עם הזמן נסגר גם המצפה שהיה על גגו וכיום בונים שם עוד דירות פרטיות.
אבל שתי הקומות של המקום משמשות לתצוגה היסטורית על ראשיתה של ת"א, וכן בכניסה נמצאת לשכת התיירות של ת"א-יפו. כן יש דבר כזה.
כשאני מגיע לכאן, אני אוהב להתחיל את הסיור בפסיפסים  של גוטמן ושל דוד שריר (תודה להדס על התיקון), במקום ישנם שני פספסים כאשר האחד מביא מוטיבים אזוריים, דוגמאת השעון של יפו ויונה במעי הדגה (שריר). הפסיפס השני (גוטמן) מביא תמונות מראשיתה של ת"א, דוגמאת המריצנים של רוקח, הפנס החשמלי הראשון ועוד...
כאן אני רוצה לציין את נושא הפיקסלים: לאלו שלא יודעים מה המשמעות של פיקסל, אז נגלה לכם שמדובר בקיצור בפיקצ'ר אלמנט (Picture Element), ככל שיש יותר פיסקלים התמונה תצא יותר מדוייקת (כבר לא כל כך מדוייק, אבל ניחא) את העניין הזה רואים בצורה מאוד יפה בפסיפסים, ככל שכל אבן יותר קטנה כל התמונה נראית הרבה יותר מדוייקת, ברורה והרבה יותר יפה.
עניין נוסף שאליו אני רוצה להתייחס הוא נושא צילום הדגמים, בצמוד לפסיפסים במקום מוצבים מספר דגמים מן הדגם של השכונה ועד למבנהו של הבית הבודד, הבעיה בכולם היא שכולם מכוסים פלסטיק שקוף. איך אפשר להתומדד עם הבעיה, התשובה לשאלה היא פולרייזר, בעברית פילטר מקטב, זהו פילטר אשר משנה את דרך כניסת קרני האור אל המצלמה ובעצם מאפשר לצלם ללא התשקפויות מאלמנט הצילום (חוץ מאשר ממתכות). עניין נוסף שצריך לציין בהקשר לצילום במקום, המקום הינו די חשוך אז תציידו בעדשות בעלות חיישן גדול או לחלופין בפלאש...
במידה וחשקה נפשכם להמשיך ולסייר במקום, אני מציע בחום לרפרף על תערוכת התמונות של ש.קורבמן, צלם תל-אביבי ולעלות למעלה.
בקומה השניה תמצאו תערוכת של שלטי חוצות, דגמים של בתי החומות של מגידוביץ', דגם של העיר (הפעם פתוח), תערוכה על אריה עקיבא וייס - האיש שמאחורי תל-אביב, חדר צדדי המארח תערוכות מתחלפות. בהמשך הדרך תגיעו לתערוכת הקרמיקות המאויירות אשר יוצרו במפעל ברחוב שבזי בנווה צדק.
לסיום כאשר תרדו למטה בציד השני הבניין, תגיעו לאזור המפות העתיקות של העיר אשר מראות את התפחותה של העיר לאורך השנים. תערוכה מתחלפת נופסת תחכה לכם כאן בחדר צדדי ומעל הכל נמצאת התמונה אשר מתארת את הפרוייקט אשר לא יצא אל הפועל של כיכר המדינה.

מקווה שהביקור במקום יהיה מהנה ומעניין,

ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.



21 בינו׳ 2010

סיור חלונות בנוה צדק..

אחת השכונות המיוחדות והציוריות בת"א היא נווה צדק.
ואחד הדברים היפים והמעניינים בנווה צדק הוא עיצוב הבתים, ואחד האספקטים המעניינים בעיצוב בתיה של נווה צדק, הם החלונות שמשקפים בצורה מאוד טובה את דיירי הבתים בהווה ובעבר. אז בואו ונתחיל סיור קצר בעקבות החלונות של נווה צדק.
נווה צדק נוסדה בשנת 1889, כ20 שנה לפני תל אביב, בהמשך עם התפחותה של השכנה הצעירה אחוזת בית, צורפה נווה צדק ועוד כמה שכונות נוספות והפכו לעיר העברית הראשונה תל-אביב.
בהמשך, עם חלוף השנים, עברה נווה צדק תהליך שבו הועם זוהרה, וממקום מושבם המכובד של מייסדי העיר והשכונה, הפכה לשכונת מצוקה שסבלה מהזנחה נוראית, מאז עברו כבר כמה שנים, ונושא השיקום והשימור עבר תהליך של מהפכה מחשבתית, בעיקר בעקבות הריסת המבנה ההיסטוריה של גימנסיה הרצליה (כיום מתנוסס על דגלה של הרשות לשימור אתרים), לטובת כל-בו שלום בשנות ה60. מאז שנות ה80-90 מתנהל בשכונה תהליך של שיקום.
בעיקרון אחד הדברים היפים בנווה צדק, הוא האופציה פשוט להכנס לשכונה מכל כיוון אפשרי, מכיוון הכרמלית, כל-בו שלום, או סתם מיפו ולהתחיל לשוטט בה. אני באופן אישי מאוד אוהב להכנס אליה מהכיוון של כל-בו שלום, דרך רחוב שבזי, ולהמשיך משם, והאופציות לסיור, אין להן סוף.
השכונה עצמה שנמצאת בתהליך של שיקום ושימור מאפשרת לראות מצד אחד איפה היינו, אבני הכורכר המתפוררות, לעומת הבתים המשחוזרים כאשר אלו עומדים לצידם של אלו (בצד שמאל אתם רואים את אחד ממבני הכורכר המתפוררים, לפני שיקום).
לאלו שמטיילים בנווה צדק, ישנה אופציה מעבר להתרשמות מצורות הבניה המגוונות, כמו סגנון הבאוהאוס שפרסם את תל אביב ברחבי העולם כעיר הלבנה, או סגנונות בניה שקרובים יותר לסגנון הניאו-קלאסי (רומי/הלניסטי, שאפשר לראות ברחוב לילינבלום בתור דוגמא). לחובבי המוזאוןנים קיימת האופציה לבקר במגוון של מוזיאונים או
בתי אומנים, שניים מהם מאוד מפורסמים, ואפילו מומלצים, ביתו של שמעון רוקח, ובית הסופרים, שמוכר יותר בתור מוזאון גוטמן. שמעון רוקח, בן למשפחת רוקח הירושלמים אשר הייתה גובה את המס בדרך העולה ירושלים (כן גם כביש מס' 1 היה פעם בתשלום), נשלח לנהל את עסקי המשפחה מתוך יפו, בהמשך דרכו, לאחר שהפך לאחד מראשי הקהילה של יהודי יפו. היה אחד מיוזמיה ומקימיה של שכונת נווה צדק והמשך אף של אחוזת בית. ביתו שנמצא (כמה מפתיע) ברח' רוקח, נתרם לעיריית ת"א אולם זאת הביאה אותו כמעט למצב של חורבן, נכדתו לאה מג'רו רכשה את הבית, שיקמה אותו, וכיום הוא משמש הן כמוזאון לאותה תקופה, והן כמקום שבו היא מציגה את יצירותיה מתחום הפיסול. בימי חמיש (עד כמה שידוע לי) מתקיים במקום תאטרון בובות המספר את סיפורה של נווה צדק, בתופסת ארוחה, הכניסה כמובן בתשלום.
מעבר לכך יש עוד הרבה מה לראות בנווה צדק, מוזאון גוטמן, עגלת הספרים למכירה (כאשר כל הרוצה לרכוש ספר, משאיר את התשלום על העגלה) קולנוע עדן, (שאת החלונות שלו אתם רואים מצד שמאל), הבתים התאומים של משפחת שלוש, והגשר שנבנה לכבודו של אהרון שלוש.

המנטשלאך, האישונים הקטנים ששימשו כמחזיקי התריסים של בתי השכונה, כאשר לכל אחד מהם יש צד גברי וצד נשי, והאגדה מספרת שכאשר הגבר היה יוצא מן הבית, הייתה האישה הופכת את המטשלאך לכיוון הנשי, אל מנת שידע המאהב כי האדון, יצא.
מכאן והלאה אני יכול להמשיך ולדבר שעות על נווה צדק, האנשים, הסיפורים וכל שאר המרכיבים שבונים לנו סיפור טוב, אבל בנקודה הזאת אני עוזב אתכם, עם שיר המנטשלאך,
במהלך השבוע הבא נמשיך עוד לנקודה נוספת בנווה צדק, ועד אז,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

שיר המנשלאך/צביקה זליקוביץ
מנטשלאך, הם אנשים לכל דבר
יש נקבה ויש זכר
אתם ודאי אינכם מאמינים
שלמנצ'לה הזה יש שני מינים.

כעת על המשמר זו הגברת
עד לשעת חלוף המשמרת
האישון אשר ממעל
אולי חבר אולי הבעל.

אולי הוא רק נראה
או שמא זו עובדה
המנטשלה הזה
הוא מגדוד העבודה.

ויש מספרים שבאותם ימים
הגברים ביפו היו עובדים

והנשים, זו עובדה,
נשארו ללא כל השגחה.

לכל גברת היה אז מאהב
שבחשאי היה מתגנב
את התריסים היו סוגרים

ואז כולם היו יודעים.

ובערב הבעל מהעבודה ביפו שב
את התריסים פותח
והמאהב שברחוב אורב
יודע שזה לא הזמן להתגנב.