אולם לפני שמרים מזרחי הפכה למרים מזרחי שכל רחובות מתחילה הייתה אישה ארחת, שמה היה מאיה רוזנברג, ד"ר מאיה רוזנברג בשבילכם, כאשר מאיה רוזנברג מגיעה לשעריים היא מזדעזעת ממצבם של הילדים במקום, היות והמצב קשה ושני ההורים עובדים, הגברים בפרדסים והנשים בבתי האשכנזים, הילדים הקטנים נשארים לבד בבית, מי שיכול שולח את הבנים ללמוד אצל המורי, בעברית תקנית "חדר" יושבים על ארגזים ולומדים תורה, ואילו מי שידו אינו משגת משאיר את הילדים הקטנים בבית.
מאיה רוזנברג מזדעזעת מהמצב ומתחילה לאסוף את הילדים ופותחת למעשה מעין מעון יום שבו היא מטפלת בילדים ומחנכת אותם.
מרים מזרחי שרואה את פועלה מחליטה להפוך לעוזרת שלה, תפקיד שהיא יותר לוקחת לעצמה מאשר מבקשת.
מהעוזרת היא הופכת לתלמידתה של מאיה, ומשם הדרך קצרה לפתיחת מוסד משלה אשר קלט לא רק את ילדי שעריים אלא גם את שאר ילדי רחובות העזובים שהוריהם לא יכלו להשגיח עליהם.
בהמשך פותחת מרים מזרחי את ביתה ללוחמי האצ"ל והלח"י (התנועות הבולטות בשכונת שעריים), ובדירתה פעלו סליקים של שתי התנועות ושישמשו כמרכזים לפמגשים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייסו רבים מבני שעריים לשירות בצבא הבריטי, חלקם נלחם באפריקה וחלקם באזור יון, רבים מבינהם גם נפלו בשבי במהלך הקרבות ומרים מזרחי דאגה במשך כל המלחמה לארגן משלוחים של אוכל, מוצרי הגיינה וכדו'... לחיילים בשבי (בינהם גם בנה של סעידה צנעני שהזכרתי קודם).
לחיילים הללו מוקדש גם השיר שכותב נתן אלתרמן (האחד והיחיד) מכתב מאמא, השיר נכתב עבור הצגת תיאטרון המטאטא בשם אוצר איך (אוצר איכה), ולמרות שהעלילה המתרחשת בין פרס לארץ ישראל, הרי שהיידשע מאמא (כולל התימניות משעריים) הן בדיוק אותן האימהות החרדות לגורל ילדיהן בחזית צפון אפריקה, יון אז במלחמת העולם השניה או בחזית עזה היום.
אז את השיר הנפלא שכתב נתן אלתרמן והלחין שמואל פרשו אני מקדיש לכל אותם האימהות, היושבות צמודות למקלטי הרדיו:
ועוד הודעה חדשה:
כתובת הבלוג www.bytheway.co.il, לא תוביל יותר לדף הזה אלא אל אתר האינטרנט החדש שלי, אמנם הוא כבר באוויר אבל מתעדכן כל הזמן, גם הבלוג בבוא היום יועתק לשם ויסגר בכתובתו הנוכחית.
בינתיים אתם מוזמנים לבקר באתר החדש להעיר ולהאיר לי במייל על העיצוב התכנים וכו'...
שלכם,
יונתן לוקימסון.
