20 באפר׳ 2011

עניינים שבמהות

לפני מספר חודשים החלטתי לרדת למדבר. היה זה השילוב שבין הצורך המקצועי לרצון פנימי והעיתוי אשר זימן לי חברה לטיול הזה שמזה זמן מה רציתי להוציא אותו אל הפועל.
ועכשיו כאשר אני יושב מול המסך ותוהה אולי את התהייה שעולה אצל חלקכם, למה דווקא למדבר? אז התשובה תהיה מעבר לצורך המקצועי להכין מסלולי טיול לצורך העבודה. כי בבחירה בין הטיול לצפון או לדרום סביר להניח כי אני אבחר בדרום, זאת אומרת, הצפון מבחינתי הוא תענוג פשוט, החל מנביעות המים, כאלה המוכרות וכאלה המוכרות פחות, הירוק בעיניים והעצים המטילים צל כבד בזמן שהינך יושב ומכין תה תבלינים בפק"ל.
באזור הדרום לעומת את, ישנו משהו מופשט, משהו שהוא מעבר למילים, משהו שאיני מסוגל להסביר לגמרי ויכול בהחלט להיות שזה חלק מהעניין, אבל לו הייתי מחפש הגדרה יותר מוצלחת הייתי אומר כי הצפון הינו בשביל התענוג, והדרום עבור הנשמה.
 אל הטיול הזה, יצאתי בחברת אבי-עד, אשר הסכים להצטרף אלי למסע הקצר הזה בין היומיים. את היום הראשון התחלנו בהליכה לאורך נחל צפית עליון, שהוא מסלול קצת יבש אולם בזמן שבו הלכנו לאורכו פגשנו בפריחה נחמדה אני מצרף תמונה של שיח שעד עכשיו לא הצלחתי להגדירו, מעבר לכך, בשלב מסויים לאורך המסלול נתקלנו במעיין או גב, אני יודע שההבדל בין השניים הוא מהותי (ואני רוצה להאמין כי מדובר במעיין) אולם היות והמקום היה מכוסה בקנים ושרץ בצרעות, החלטתנו לוותר על הבדיקה המקיפה.
כאן אני רוצה לבצע הפסקה קטנה, ולרדת לשורש פירוש מושג המדבר, המדבר נתפס, משום מה, בעייני האנשים כמקום חסר חיים, ששום דבר לא יכול להתקיים בו, אולם כאשר יורדים בעונה המתאימה, פתאום מתקבל לעיני המתבונן רושם שונה לגמרי. נכון הצבע הצהוב לא נעלם, אך מה לעשות וזהו סוג הקרקע המדברי המושתת על אבני חול עתיקות ולס המגיע לכאן על גבי הרוחות הדרומיות שנושבות מאפריקה, אבל וזהו אבל גדול, במידה ויורדים למדבר בחודשי החורף, פתאום הירוק קופץ לעיניים, ומדי פעם ניתן אפילו להבחין בבעלי החיים, מעבר לחיפושיות הזבל, שיוצאים לחפש לעצמם מזון או סתם "להתחרדן" על מנת לתפוס שמש, לחמם את הדם ולהמריץ את עצמם לפעילות.
נחזור לנושא, המדבר, הוא לא המקום ש"אין בו דבר" כמו שכבר נאמר לי על ידי מספר תלמידים בישראל, אלא המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן. המדבר הוא המקום שאליו מנהיג הרועה את העדר על מנת לרעות אותו ואולי אפילו על מנת לבנות אותו כעדר, לא סתם עוסקים הבדויים הנודדים במדבריות בגידולי צאן, ולוקחים את העזים לאורך המרעולים "לנשנש" קצת מעצי השיטה, פרחי הרתמית, הוזגנים ושאר צמחי המדבר.
עניין נוסף שאני רואה במדבר, הוא התפתחות התחכום של הטבע, בניגוד לצפון קיימת במדבר בעיה של ממש, המים באמת שאינם מצויים לרוב, ובנקודה הזאת הטבע מוכיח את גאוניותו, צמחים שלמדו לבקר את גדילתם ויודעים לייבש חלק מעצמם על מנת לשרוד, בעלי חיים שהסתגלו לתנאי הקור/חום הקיצוניים ומה לא, בקיצור במידה וכבר לא כתבתי את, המדבר הוא מקום מדהים.
 אני אחזור אל המסע הקצר שאליו יצאנו.
לאחר שסיימנו את המסלול של נחל צפית עליון (כאן אני חייב לציין שהוא לא בין המומלצים ברוב ימות השנה), קפצנו לביקור קצר בעיר דימונה, שבה הצטיידנו ברפסודת עץ ובעוד מספר מוצרים שעזרו לנו להלידק מדורה למספר שעות ומשם חזרנו מזרחה לכיוון חניון מצד תמר שנמצא כשלושה קילומטרים לאחר צומת צפית, שם התמקמנו לחניית לילה.
בבוקר המחורת יצאנו לדרך לכיוון נחל תמר-צפית תחתון, שממנו המשכנו לכיוון נחל חוורים-קרקש כשבדרך עצרנו באגם ירוחם שהוא לדעתי אחד המיזמים היפים טובים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, אבל אני אחזור טיפה אחרוה.
נחל תמר, הוא נחל באורך של 800 מטר מסלול אתגרי קליל ונחמד של עלייה או לחלופין ירידה של סולמות וחבלים כאשר ישנו סימון המחבר בינו לבין נחל צפית מה ששמוסיף למסלול עוד כשעתיים והוא מסלול מאוד נחמד, לאלו שמוכנים לסכן את ציוד הצילום ומוכנים לסחוב איתם פלאש מטרייה מובטחת הנאה היות שהנחל (תמר) בחלו הגדול מוצל ויכול לאפשר זוויות צילום לא שגרתיות, והוא בהחלט מומלץ בכל זמן שהוא.

את שתי הנקודות האחרונות בטיול הזה, אני אשאיר לפוסטים אחרים היות שמגיע להם לקבל לכל אחד מהם בפני עצמו דף נפרד,
ובינתיים עד הפעם הבאה, אני רוצה לסיים בעוד נקודה מדברית קטנה הקשורה לדעתי לחג הפסח הנחגג ברחבי ישראל בימים אלו:

כבר כתבתי שהמדבר הינו המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן, המקום שבו העדר או במקרה שלנו העם מתגבש, לא סתם אומרת הגמרא בבבא בתרא הרוצה להעשיר יצפין והורצה להחכים ידרים, הצפון שופע מים (או לפחות אמור), לעומת הדרום, כשאתה יורד למדבר לתקופה, אתה חייב להיות מתוחכם, אתה חייב להתסגל כמה שיותר מהר לתנאי השטח אחרת אתה לא תשרוד, רק בתנאים הקשים האלו נוצר כור ההיתוך שאוהבים להזכיר בנשימה אחת עם בן גוריון, שבו יכול להיווצר עם ולעבור את תהליך ההתלכדות לאומה.
עד הפעם הבאה
שלכם,
יונתן לוקימסון.

11 באפר׳ 2011

הזמן לא מת הוא רק עובר לו....

אני יודע, המון זמן עבר מאז העדכון האחרון של הבלוג, והמון דברים עברו עלינו, כך לדוגמא עברתי בהצלחה את שתי הבחינות של משרד התיירות בדרך לרישיון מורה הדרך ולמעוניינים לדעת מספר הרישיון שלי הוא: 10258.
מעבר לכך ביום שבת לפני כארבעה חודשים נולד בנינו הבכור אורי, באמצע בין כאן לשם היו לי גם מספר ימי מילואים די מעניינים, אבל אני מניח שאם הגעתם עד לכאן הרי שאתם מצפים לגלות בסופן של השורות האלו גם לוקיישן חדש כלשהו, ואכן הפעם אני רוצה לקחת אתכם לפנינה אמיתית בעיר הקודש - ירושלים.
על מנת לספר את סיפורו של המקום הבא, אני חייב לחזור כמעט מאה שנה אחורה, יותר נכון לתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1919). מלחמת העולם כמשתמע משמה עירבה בתוכה כמשתמע משמה את רוב העולם, או לפחות את המעצמות של אותה התקופה: רוסיה (אשר פרשה מהמלחמה בעקבות המהפכה), גרמניה, צרפת, בריטניה הגדולה וכמובן שגם ארצות הברית טמנה את ידה בקלחת.... אבל מתוך כל אותה המלחמה אני רוצה להתרכז בנקודה קטנטנה. נכון, איך ידעתם, ארץ ישראל, אבל מעבר לנקודה של ארץ ישראל אני רוצה להגיע לנקודה אחת שהיא ליבו של הפוסט הזה, והיא בית הקברות הצבאי הבריטי.
לאחר שהבריטים עזבו את חופי ארצינו הקטנה ב14.5.1948, הם השאירו אחריהם מספר בתי עלמין בין השאר  ברמלה, חיפה, ירושלים, באר שבע וכו'...
אולם אל המצב הזה שבו האימפריה הבריטית (המתפוררת כבר באותה עת) משאירה מאחוריה מזכרות כגון אלה, הגיעה בריטניה הגדולה כאמור במלחמת העולם הראשונה, כאשר התקבלה החלטה קרדינלית לקבור את הרוגי המלחמה במקום נפילתם, דהיינו במקום שירכז את כלל הנפגעים ויוכרז כבית עלמין צבאי, וזאת בעקבות כמות ההרוגים העצומה של הממלכה הבריטית אשר עמד מעל למיליון איש ויכול היה לגרום לעומס כלכלי אדיר לו נאלץ המלך לממן מכיסו את הבאתם לקבורה באדמת המולדת.
בעקבות ההחלטה הזאת נקבע חד משמעית כי כל חייל של צבא הוד מלכותו יקבר במקום שירותו, ועל מנת לקבוע תקן אחיד לכל חייל וחייל נקבע כי גם משפחה שתרצה להביא את גופתו של בן משפחתה לא תוכל לעשות, דין אחד יהיה לכולם בנוגע למסע האחרון הזה.
אבל על מנת להמתיק את בליעת הגלולה ניתנה למשפחות האופציה לכתוב מספר מילים על המצבה האחידה שמעטרת את הקבר.

בית העלמין הצבאי הבריטי בירושלים שעליו נסוב הפוסט נ"ל, נמצא בהר הצופים סמוך לגן הבוטני (הכניסה משדרות צ'רצ'יל) והוא מאפשר למבקר בו לקבל מספר נקודות ראייה על מגוון רחב של תחומים, אני אתחיל בנוף העירוני:
אני באופן אישי ביקרתי במקום קצת לאחר השקיעה, והנוף הנשקף מהמקום הוא פשוט מדהים, ירושלים פרושה לפניך לפרטי פרטים מהר הצופים לכיוון ואדי ג'וז ומערבה ממנו.





במבט לתוך בית הקברות אתה רואה מולך צלב ענק הכולא בתוכו חרב, בצמוד לגדר המזרחית של בית הקברות נמצאת בימת טקסים שעליה חרוט פטרונה של אנגליה ג'ורג' הקדוש כאשר הא קוטל את הדרקון שמסמל את האמונה הפאגנית, על כך אולי בפעם אחרת, בנקודה הזאת כל שנה ביום ראשון הקרוב ל11 בנובמבר מתקיים טקס הזיכרון השנתי לחללי מלחמת העולם הראשונה הבריטים, הטקס מתקיים גם בבאר שבע וברמלה, טקס נוסף שמתקיים ב25 באפריל הוא לזכר חללי אנז"ק שעליהם כבר כתבתי כאן בעבר, כך שבמידה ומתאפשר לכם לעבור בסביבה באחד מהימים הללו כדאי לקפוץ (הטקס מתקיים בשעה 11:00)
מהנקודה הזאת אני מציע כבר להתפזר בין הקברים ולראות את השמות החרוטים על המצבות, אתסמלי היחידות שהשתתפו בקרבות באזור, ואת הסמלים הדתיים, אחד הדברים המוזרים שנתקלתי בהם הוא החלקה היהודית, אני בטוח שתסכימו איתי שמוזר למצוא מספר מצבות עם מגן דוד בולט עליהם בתוך בית קברות המעוטר בצלב ענק באמצעו. סתם הערת כבדרך אגב, אבל גם קברה של חנה סנש בהר הרצל נמצא תחת אחריותה של הועדה הבריטית לטיפול בבתי העלמין הצבאיים, זאת כמובן עקב היותה חיילת בריטית בעת מילוי תפקידה.
בנקודה הזאת אני אסיים את הפוסט, תוך המלצה קטנה, במידה ואכן יוצא לכם לבקר בבית הקברות הבריטי בהר הצופים, גשו ותבקרו גם את החייל ויליאם שייקספיר, אני בטוח שלפחות עליו כבר שמעתם.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.