ההגיון גזר: לשווא!

"הפחד שח: "נחתם דיננו"!
חשבון המלחמות השב ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש ערבים
צווחו: "אתכם נכריע ברך!"-
ולנו רק מניין רובים...

אבל עברנו את הדרך!"
                     נתן אלתרמן.

את השיר - "דבר מבקיעי הדרך", לא כתב נתן אלתרמן על אותו הנושא בו יעסוק הפוסט הנ"ל. אבל את השורות האלה ניתן לחבר בקלות גם לאותם האנשים אשר פרצו להם דרך בים, מתוך שאיפה להגיע לארץ ישראל, ואפילו הצליחו להגיע אל החוף, אך כאן... אבל אני מקדים כאן את המאוחר.

הפעם הזאת אני רוצה להזמין אתכם לצעוד בשבילי העבר של מחנה המעפילים בעתלית. אני מניח שאפשר לומר על המחנה המעצר כי מדובר במקום הלכוד מצד אחד בבועת זמן, אשר משמרת את המחנה (לאחר שחזור) כפי שהיה בתקופה שלפני קום המדינה מחד, אולם מאידך לא חושש להכניס את פלאי הטכנולוגיה פנימה על מנת לשפר את חווית הביקור. והופכת את המקום לגן עדן פוטניאלי לצלמים ולאתר נפלא לחינוך היסטוריו-ציוני לילדים.
סיפורה של עתלית כנקודה גאוגרפית הוא ארוך ונמשך כאורך שנות התיישבות האדם על שפת הים, ואולי אף קודם, לאור המצאותן של מערות האדם הקדמון לא רחוק משם על מדרונותיו של נחל מערות, ועד כה, ממש לא ידוע מה מקור השם עתלית, אם כי קיימת השערה כי המקום נקראת על אישתו של יהורם מלך יהודה - עתליה. ממש לפני שאתם נכנסים בשערי המחנה, שפתח את שעריו אני מציע לכם לעלות לנקודת תצפית מעולה בשם "תצפית לימור" על שם לימור ג'נאו, שהייתה מהמשפחה המייסדת של מפעלי המלח בעתלית כך שעל מנת להגיע לנקודה שנמצאת כמעט מול המחנה, מאחורי תחנת הדלק ודלפק הפלאפל שנמצא מצידו השני של הכביש, כך שבמקום לפנות ימינה לכיוון מחנה המעצר, אתם פונים שמאלה לכיוון תחנת הרכבת ועוצרים כמעט באופן מיידי ברחבת אפר שבאמצעה עומד דוכן פלאפל. לאחר מכן אתם עולים לנקודת תצפית (הליכה של חמש-שש דקות עד למעלה ונחשפים לתצפית מעולה אל חוף הים ומבצר עתלית.
במידה וחשקה נשפכם, אתם יכולים לסייר עוד בחורבותיה של חירבת קרתא, שנמצאת מתחת לאתר.
בחזרה למחנה המעצר.

מחנה המעצר בעתלית פתח את שעריו בשנת 1940 לאחר שהבריטים סיימו את הקמתו במהלך קיץ-סתיו  1939 וכך לאחר שבמהלך חודש נובמבר נסתיימה בנייתו, כבר במהלך חודש ינואר של שנת 40' (1940 כמובן), כבר איכלסה אותו קבוצה של מעפילים מהספינה הילדה.
אל המחנה בעתלית הועברו עם הזמן, אסירי מחתרות, עולים שעלו לארץ באופן חוקי אך נחשדו בכשרותו של הסרטפיקט שלהם, וכמובן אותם עולים בלתי ליגאליים שניסו להמלט מאימת השלטון הנאצי או לחלופין כאלה ששרדו את השואה וניסו לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ ישראל.
אחד הדברים היפים במחנה המשוחזר היא העובדה שאנחנו יכולים לעבור צעד-צעד, וללוות את אותם המעפילים, אני אפילו ארחיק לכת ואכנה אותם אסירי ציון, מרגע קליטתם במחנה ועד לשיחרורו ממנו. אבל על מנת להבין מי שהה במחנה הנ"ל ישנו צורך במספר מילים אודות תנועת ההעפלה.
תנועת ההעפלה, העלייה הבלתי ליגאלית, החלה עוד בראשיתו של המנדט הבריטי, כאשר קבוצות אנשים שנדחו על ידי שלטונות המנדט, עקב אי התאמה לקבלת סרטפיקט (הגרין קארד של אותם הימים) חיפשו דרכים לעקוף את מגבלת החוק ועשו את המסע לארץ ישראל ברגל, על ספינות או אולי בדרכים אחרות תוך כדי גניבת הגבול. אבל, כל אלה היו יוזמות פרטיות.

היו אלה אנשי האצ"ל אשר התחילו (באופן המוני אפשר לומר) להעלות אנשים לארץ ישראל באופן מסודר על אפם ועל חמתם של הבריטים, הם קראו לעלייה הזאת "אף על פי", והעלו במסגרתה כששת אלפים אנשים.  בהמשך, הצטרפה אף הגנה לאירגון האוניות אשר יביאו את העולים החדשים לחופיה של הארץ המובטחת, ולאירגון שעסק בנושא קראו המוסד לעלייה ב', בהמשך הוסיף האירגון לעיסוקו גם רכישת נשק והבאתו לארץ. עם הזמן ניצלו אנשי המודיעין את הקשרים שנרכשו במסגרת האירגון בחו"ל והשמיטו את האות ב' משמו.
לאחר השואה נוסף צד נוסף לאירגון ההעפלה שנקרא "הבריחה", אירגון שעזר לארגן את שורדי המחנות בתנועות מרוכזות, ולשלח אותם לארץ ישראל על גבי הספינות שנרכשו בידי המוסד לעלייה ב'. עיסוק נוסף שבו עסקו אנשי "הבריחה" היה איתור ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים ובמשפחות נוצריות ולא הכירו את הדרכים המובילות בחזרה אל חיק העם היהודי.

כאן אנחנו מגיעים לתפקידו של מחנה המעצר בעתלית, העניין הוא שהבריטים הגבילו כבר בשנת 22' את עליית היהודים לארץ ישראל לרשימה של קריטריונים שנקבעו בידי שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, וכאשר מאמצי ההצלה התגברו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיפשו הבריטים פיתרון עבור כל אותם מעפילים שאי אפשר היה להחזירם לארצות מוצאם עקב המלחמה. בעקבות זאת החליטו הבריטים לעצור את העולים הבלתי ליגאלים במחנה מעצר ולשחררם טיפין-טיפין כאשר העולים משוחררים על חשבון מכסת הסרטפיקטים השנתית של העולים היהודים.
בשנת 1946' החליטו הבריטים, לאור התגברות ההעפלה, לפתוח מחנה מעצר נוסף, ופתחו אותו בקפריסין, לשם גורשו העולים לאחר שספינותיהם נתפסו בראדר או בידי ספינות המשמר הבריטיות. את הספינות שנתפסו העבירו לנמל חיפה ושם הוחלט מה לעשות במטען האנושי, כאשר האופציות היו גירוש לקפריסין, החזרה למדינת היציאה או מעצר בעתלית.

לאחר שהתקבלה ההחלטה לעצור את האנשים בעתלית, הם הועלו לאוטובוסים מאובטחים והסעו כל הדרך עד למחנה, שם, לאחר שנעצרו, היו עוברים תהליך קבלה. תהליך שכלל מקלחתת חיטוי בDDT, לעתים גילוח השיער - על מנת להמנע מכינים במחנה והעברה לצריף או לאוהל שבו יבלה העולה החדש את ימיו או חודשיו הראשונים בארץ.
אני באופן אישי לא רוצה לחשוב מה עובר בראשו של ניצול שואה שמקבל הוראה להתפשט בפומבי (אמנם גברים ונשים לחוד, אבל עדיין), להכנס לתוך מבנה סגור על מנת לעבור מקלחת וחיטוי. נקודה נוספת וכואבת בטקס הקבלה למחנה כלל את איסוף כל רכושם, כולל תמונות וניירות שהוכנסו לתוך דוד ענק ששימש כמכונת כביסה שבו הרתיחו את כל התכולה בטרם הוחזרה למעפילים.
לאחר מעבר התהליך המשפיל, היו האנשים מקבלים בחזרה את מזוודתם, לרוב רכושם של המעפילים הסתכם באותה מזוודה אחת, שהכילה את כל רכושם, או לפחות את הרכוש שהרשו להם לקחת איתם אל ספינת ההעפלה.

לאחר שהתקבלו העצורים למחנה החלה שיגרת החיים החדשה שלהם בזמן ההמתנה לסרטפיקט המיוחל שישחרר אותם מגדרות התיל ומגדלי השמירה הבריטיים.
היישוב היהודי,  אשר תמך במעפילים מחוץ לגדר, החליט לתמוך במעפילים גם מבפנים ושלח לתוך המחנה קבוצות של מורים אשר העסיקו את העולים החדשים במגוון שיעורים, החל מעברית לכל הרמות וכלה בלימודים בסיסיים לילדים ניצולי השואה שלא זכו להגיע אל בית הספר במהלך שנות המלחמה.
את החיים העבירו העולים החדשים בתוך צריפים או אוהלים, כאשר בדומה למחנה צבאי, כל החיים האישיים התנהלו על המיטה או מתחתיה.
את דפנות העץ של הביקתות מעטרות חריתות אשר חרטו השוהים במחנה, אבל החשיבות האמיתית שלהם מתוודעת רק לאחר שבאמת טורחים להתקרב ולקרוא את מה שכתבו על אותם לוחות העץ, שהפכו למעשה למדור לחיפוש קרובים, כך לדוגמא, אחד הסיפורים האהובים על מדריכי המחנה (יצא לי לשמוע אותו כבר פעם-פעמיים...) הוא על ילד בן 11 שדפק על דלת דודו השריד היחיד למשפחה שאותו הוא מצא דרך אותו לוח מודעות.

עם הסיפור הבא אני רוצה לסיים את הפסוט הזה: ב10 לאוקטובר 1945, בוצעה בריחה ממחנה המעצר בעתלית, אנשי פלמ"ח הוחדרו לתוך המחנה במסווה של אנשי חינוך, ובליל ה10 לאוקטובר הוחלט להוציא את הבריחה אל הפועל, הגדרות נחתכו, המעפילים יצאו בשקט ועלו דרך נחל אורן אל מעלה הכרמל שממנו ירדו אל קיבוץ יגור דרך נחל נחש (השם הוחלף בהמשך לנחל מעפילים), על המבצע פיקדו, דרך אגב, נחום שריג ויצחק רבין.
הבריטים שלא אהבו את הסיפור, עקבו אחר המעפילים, ולאחר שהגיעו לקיבוץ יגור הקיפו אותו מכל עבריו ודרשו שיסגירו לידיהם את כל המעפילים. בתגובה לכך ביקשה הנהגת היישוב מכל יישובי הסביבה להתייצב בקיבוץ יגור, כאשר לכל שאלה של שוטר בריטי, היה עליהם לענות "אני יהודי מארץ ישראל", כך שוחררו 208 מעפילים, אלא שהבריטים הורידו את המספר הזה ממכסת הסרטפיקטים השנתית.
בעקבות הסיפור הזה, נכתב אחד מהשירים היפים בזמר העברי על קיבוץ יגור: "צל ומי באר":


ונקודה ממש, אבל ממש אחרונה: לאחרונה עבר המחנה מקצה שיפורים טכנולוגיים, כך לדוגמא הושק לפני מספר שנים מרכז מידע אינטראקטיבי אודות כל ספינת מעפילים ידוע, וכן ממש לאחרונה הבאה למקום ספינת מעפילים שעברה שיפוץ מקיף, ובמקום מתבצע מעין סיור חי, עם מסכי פלזמה שמלווים את הסיור בסרטיפם וסיפורים על הספינה עצמה.

הכניסה למקום הינה בתאום מראש בלבד ובתשלום, אבל מאוד-מאוד מומלץ למי שמעתניין או מחפש לוקיישנים מעניינים לצילום.
 וכמובן במידה ויש לכם זמן נוסף, מומלץ בחום לעלות לתצפית לימור או לעלות אל נחל מעפילים.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

הרב אבוהב (אבל איזה?)

האגדה מספרת, כי היה זה לילה סוער, כל כך סוער שאפילו תושבי צפת, הרגילים לשלג ולגשמים העזים הפוקדים אותם בימי החורף לא זכרו, לא הייתה זו סערה רגילה, עד כדי כך שלמרות שהתאריך נשכח זכרה של הסערה נותר כשהיה, יצוק בסלעי היסוד של הזיכרון הצפתי, זאת כמובן מעבר לכך שעם שוך הסערה, התעוררו תושבי צפת, אלו שלפני 500 שנה למציאות חדשה שבה ניצב במרכזו של הרובע היהודי, בית כנסת חדש נקי ומצוחצח מהגשם.
לפי אותה אגדה בית הכנסת עלה לארץ מהעיר טולדו שבספרד הרחוקה, שבה החליט בית הכנסת של רבי יצחק אבוהב, כי נמאסה עליו הבדידות באין מתפללים שיגיעו לשחר לפתחו בדברי תפילה לפני אביהם שבשמיים, ונעשה הנס ובין לילה נעקר בית הכנסת מספרד ועבר לעיר הקודש צפת.

יש משהו מיוחד בצפת, וכל פעם שאני שיוצא לי להגיע אליה, אני מנסה להניח על "זה" את היד ואיכשהו "זה" תמיד מתפפס לי. חשבתי כבר שזה האגדות, אותם הסיפורים המועברים מדור לדור, שמספקים את הפרנסה למורי הדרך העוברים עם הקבוצות בין הסימטאות, ומצביעים מתוך הרגל על המקום שבו לפי המסורת קבור רבי יוסף די-לה-ריינה, או שמא זהו האוויר הרים, הכל-כך נקי ולא מוכר במרכז שמנקה את הערפיח שהצטבר והזיעה שנדבקה מהנסיעה מתל-אביב, אבל אולי, יכול להיות וייתכן כי מה שכל-כ מפעים את הרוח בצפת, אלו דווקא החלומות.
החלומות אשר הקימו את צפת והפכו אותה מה שהיא במאה ה16', כאשר האר"י וגוריו, יצאו ל"חקל תפוחין קדישין" לקבל את השבת, או דוגמת אותה האגדה אשר חוזרת אלי במראה חלום הלילה לאחר הביקור בצפת, ומעוררת אצלי את התהייה, האם פרנק באום הכיר את סיפורו של בית הכנסת שעבר בין לילה מספרד לארץ ישראל.
אבל מעל לכל, צפת היא ערש תורת הנסתר, ערש חזון התחייה הלאומית אשר כמעט והפכה למציאות במאה ה16' בסיועה של דונה גראציה ותודות לסולטאן אשר החליט להפיח רוח חיים בארץ ישראל על ידי הזרמת בדים לצביעה אשר העלו את צפת למעמד של מעצמה בכל הקשור לצביעת צמר, עד כדי כך שסוחרים מונציה הרחוקה חיפשו את הדרכים על מנת להגיע לפני מתחריהם ולרכוש את הבדים אשר נצבעו (כך לפחות אני משער לעצמי) בתכלת, כי הרי איזה מתאים יותר לצפת מצבע התכלת, אשר לפי המדרש, דומה לים, וים-דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד.
אבל בואו נחזור לבית הכנסת של רבי יצחק אבוהב:
רבי יצחק אבוהב ככל הנאה לא ביקר מעודו בצפת, היות שבשנת 1492 הוא גורש ביחד עם שאר יהודי ספרד ושבעה חודשים לאחר מכן נפטר בעיר פורטו בפורטוגל. מצד שני יכול להיות שכל זה איננו נכון מכיון שבספרד חי בזמנו עוד רבי יצחק אבוהב אשר התפרסם בזכות חיבורו "מנורת המאור". מצד שלישי יכול להיות שמדובר בכלל ברבי אברהם אבוהב אשר תרם כאן סכום נכבד של כסף לבניית בית מדרש, אבל נניח לסוגייה הזאת כמו שהיא.
בית הכנסת עצמו, בנוי בסגנון של בית כנסת ספרדי, שבו המתפללים יושבים על הספסלים בהיקף ולא בשורות אחד אחרי השני כמו בבתי הכנסיות האשכנזיים. ובהתאם לשאר בתי הכנסיות בצפת, הוא מעוטר בצבע כחול ומלא בסימבוליקה פנימית שיש לעקוב אחריה, כך לדוגמא: במרכז בית הכנסת נמצאת בימה אחת כנגד ריבונו של עולם, ולה שתי עליות כנגד שתי לוחות הברית, מול הבימה נמצאים שלושה ארונות קודש כנגד שלושת האבות וכו'...

את סיפורו של בית הכנסת אני רוצה לסיים בשתי נקודות, בתוך אחד משלושת ארונות הקודש של בית הכנסת, נמצא ספר אשר לפי המסורת נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב, אשר נהג לטבול במקווה בכל פעם לפני שיב לכתוב את שם ה', והנה כמה שבועות לאחר שבאורח נס הגיע בית הכנסת מספרד, הגיע קבוצה של מגורשי ספרד אשר נשאו איתם לאורך כל הדרך את ספר התורה אשר נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב. ספר התורה הזה שנחשב למדוייק במיוחד מוצא בכל שנה ושנה בשלוש הזדמנויות שונות לצורך קריאה ואלו הם: יום כיפור, שבועות וראש השנה.
וממש ממש לסיום, בית הכנסת שעליו מסופר בכל הפוסט הזה, הוא לא אותו בית הכנסת שעליו מסופר באגדה, זאת היות שבית הכנסת חרב פעמיים ברעידות האדמה אשר פקדו את צפת, בשנת 1759 ובשנת 1837, כאשר ברעידת האדמה האחורנה כל מה שנותר הוא הכות הדרומי של בית הכנסת וספר התורה של רבי יצחק אבוהב, מעבר לכך מספרים שמניין גברים החליט להעביר את ספר התורה לבית כנסת אחר, אולם כולם נפטרו במהלך אותה השנה ומאז חזר ספר התורה למקומו בבית הכנסת אבוהב לא מוציאים אותו אלה באותם המקרים המצויינים למעלה לפי מיטב המסורת.

על מנת להגיע לבית הכנסת כל שעליכם עשות הוא לרדת מהמדרחוב של צפת ברחוב ירושלים כלפי מטה וללכת עם הסמטאות עד שתגיעו לרחוב אבוהב, שם תראו את השלט המפנהאל תו בית הכנסת.
כמו כן אתם מוזמנים להצטרף לסיור, בעקבות התחייה הלאומית במאה ה16', אשר עוסק בסיפורן של טבריה וצפת.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

טיבריוס היה אוהב את זה...

 לפני מספר שבועות נסעתי במסגרת הכנתו של טיול חדש לצפון ה"יחסית" רחוק, ביקרתי בטבריה ובצפת, לטבריה הגעתי לפי התכנון לאחר החשכה, על מנת לחזות במופע החדש שהשיקה עריית טבריה בשיתוף עם משרד התיירות בשם "טיבריום". השמועות סיפרו שמדובר במיצג יפהפה הבנוי ברמה בין-לאומית, על המים הלאומיים של מדינת ישראל הלא היא הכנרת.
אבל בטרם ניגע בטיבריום, הנה מספר עובדות בנוגע לטבריה:
את העיר טבריה בנה בנו של הורדוס: הורדוס אנטיפס, בשנת 20 (כמו 1920, רק בלי ה1900). זאת הוא עשה בתור מחווה כלפי הקיסר הרומי טיבריוס קלאודיוס נירון אשר הכתיר אותו על החלק הצפוני של ממלכת ישראל, והפך את טבריה לבירתו, אולם למרות הפיכתה לעיר מרכזית, לא הצליח אנטיפס  (אולי בגל אופיו האנטיפטי) לאכלס את טבריה במיטב האנשים כפי שרצה ולפיכך נתן לגויים נוכריים ולעבדים משוחררים מקום לגור בה, בשלב מסויים הוא אף הכריח יהודים עבור לטבריה ע אף סירובם היות שטבריה נחשבה לעיר הבנויה על גבי ניקרופוליס - בית הקברות.בשלב מאוחר יותר מסופר על רבי שמעון בר יוחאי, שכאשר יצא מהמערה שבה הסתתר 13 שנים, הזמינו אותו תושבי טבריה להתרפא ממחלות העור שמהן סבל במעיינות החמים של טבריה. לאות הוקרה טיהר רשב"י את טבריה ממתיה וזאת על ידי זריעת תורמוסין שגדלים בצורה יפה ומשגשגים על הרקב.
עם חלוף השנים עברו על טבריה מהפכות ותהפוכות שונות, במאה החמישית לצורך הדוגמא נדדה אליה הסנהדרין ואף נחתם בה התלמוד הירושלמי בשנת 450, הניקוד כפי שאנחנו משתמשים בו כיום הוא המצאה טבריינית, ואפילו המוסלמים הפכו את טבריה לבירת המחוז הצפוני - ג'ונד א(ל) אורדון.
אבל עם חלוף הזמן דעכה יוקרתה של טבריה והיא הפכה לעיירת דייגים שכוחת אל כאשר מדי פעם מגיעים אליה צליינים אשר עורכים מסע בעקבות ישו מסביב לכנרת ו"סה טו".
במאה ה16' חלה התעוררות במעמדה של טבריה, לא מעט בזכותה של הגבירה: "דונה גראציה", אשר חכרה או שמא קיבלה במתנה את אדמתה של טבריה וחלמה להקים בה מדינה יהודית, אבל החלומות נשארו בעבר ולקראת סוף המאה ה16' טבריה חזרה אל מעמדה הקודם ושכוח האל. זאת עד להגעתו של השליט הבדואי ט'אהר אל עומר, אבל עליו נספר בפוסט הבא של טבריה.

בינתיים בואו נחזור אל הכנרת ואל הטיבריום:
הטיבריום,הינו מופע אורקולי המוקרן על גבי מסכי מים המותזים ישר מהכנרת או יותר נכון מדוברה אשר הועמדה על הכנרת, ומשמשת כבסיס ל300 טון מים המותזים לאורך כל מופע הנמשך כ15 דקות, מה שמייחד את כל הסיפור הזה הוא בעצם העובדה שמעבר לאפקטים הבאמת מרהיבים, ישנו דגש על התוכן המוצג בכל מיצג ומיצג, בעוד שאני זכיתי לראות מיצג אחד בלבד, לפי מה שהבנתי קיימים מספר מייצגים המתחלפים בינהן, כאשר בכל שעה ושעה מוקרן מיצג אחר.
את המיצג עצמו, אשר ביצירתו הושקעו חמש שנות עבודה ו10 מיליון ש"ח, אפשר לראות בטיילת של טבריה ליד פסל הכנרת אשר מציג את גובה מפלס המים באגם.  
המיצג מוקרן פעם בשעה החל מ19:30, אולם כדאי לודא את זה עם המוקד העירוני של טבריה, כאשר בכל שעה מוקרן מיצג בנושא אחר, התמונות בפוסט הנ"ל לקוחות מתוך המיצג "עבר מצמיח עתיד" מיצג המספר את סיפורה של העיר טבריה לאורך הדורות החל מהיווסדה ועד לימינו אלה.
אז במידה ואתם מזדמני לטבריה, ויש לכם זמן פנויה, תקפצו לטיילת, וההנאה מובטחת.

עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

זוהי עכו, ילדה זוהי עכו...

אחמד ג'אזר באשה

אני יודע, חרגתי קצת במילות השיר, אבל במידה וקיימת עיר בישראל הראויה לכך שיכתבו עליה שירים, הרי שזוהי עכו אולם עד כה לא יצא לי לשמוע שיר אחד עליה (אם כי בשירונט, יש כמה שהיא מוזכרת בהם).
בעבר כבר כתבתי כאן על המוזיאון האתנוגרפי בחומה של עכו, אולם הפעם אני רוצה להיכנס עוד קצת אל תוך העיר, כי את סיפורה של עכו, אי אפשר לספר בפוסט אחד.

הפעם אני רוצה להזמין אתכם לבית המרחץ של עכו, מדובר באחד מהמבנים המרתקים וזאת בלי קשר לכך כי אנשי האצ"ל טיפסו מחצרו אל קירות בית הכלא על מנת לפוצץ אותו.

בעת העתיקה, זאת עליכם להבין, "בית המרחץ" הוא לא רק בית מרחץ, הוא מוסד, הוא לא בנוי אך ורק מסאונה יבשה/רטובה חדר ל'משאזים' ובריכה חיצונית אלא הוא מכלול של חדרים חמים ורטובים שבהם עורכים ארועים, ולשם מגיעים על מנת להרגע ממתחי היום/השבוע או סתם על מנת לנהל שיחת רעים מסביב לכוס הקפה, כאשר מי שמפקח על הכל בסופו של דבר הוא הבלן. אבל על מנת להבין את הדברים לאשורם, אני מציע לחזור להתחלה...
אז איפה היא אפוא ההתחלה של הסיפור, מביקורי במקום או שמא וההוראה שנתן אחמד ג'אזר באשה לאחד מחיליו הפצועים להקים עבורו בית מרחץ?
ואני מניח שאני אתחיל מהאחרון.

בשנת 1795, מחליט מר ג'אזר, אחד מהשליטיה הגדולים והמשמעותיים של עכו לבנות לעצמו בית מרחץ.
מר ג'אזר, או בשמו המלא אחמד פאשה אל ג'אזר (במקור אהמט פאשה) קיבל את כינויו ג'אזר על שום אכזריותו, למילה ג'אזר אין פירוש בעברית, אבל מדובר בתפקידו של אדם שנמצא בפס הייצור בין השוחט לקצב ואחראי לחלוקת הבשר לאחר השחיטה.
בכל מקרה, בית המרחץ נבנה בתוך פרק זמן קצר (ככל הנראה על בסיסו של בית מרחץ מהתקופה הצלבנית שהוא ככל הנראה נבנה על יסודותיו של בית מרחץ מהתקופה הרומית-ביזנטית),  לצורך בנייתו הוזמנו מהנדסי מים מצרפת, יובאו לוחות שיש וקרמיקה מתורכיה. ואחר כבוד כאמור נשלח גם אחד מחייליו של ג'אזר ללמוד את מקצוע הבלנות בחמאם המלכותי בתורכיה.
המשרה דרך אגב הוענקה לצמיתות, כך שמקצוע הבלנות עבר מאב לבן - כנראה שצריך היה ממש לשאוף את האדים והסיפורים מהלידה.

בבית המרחץ עצמו, כמעט כמו בבית המרחץ הרומי, האנשים היו מגיעים לחצר יפה שממנה היו נכנסים לחדר ההלבשה, שבו הם היו פושטים אתבגדיהם ומכניסים אותם לתוך כוכים אישיים (יענתו לוקרים) ונכנסים פנימה לחדרים השונים לצורך טיפולים קוסמטיים, שאיבת דם עם עלוקות או לצורך קבלת מנת המלקות מהבלן המקצועי בכל האזור.
כאשר על הדרך היו מקבלים גם שירותים נלווים כמו כוס הקפה, הסיפורים משלשום והרכילות מאתמול.

לאחר פיצוץ כלא עכו, נסגר החמאם לפרק זמן קצר אולם חזר לתפקד כחמאם עד לקום המדינה.

לאחר הקמת המדינה שימש המקום כמוזיאון. בשנת 2000 הוחלט לשפצו ולהציג במקום מיצג אור קולי בשם הבלן האחרון, כאשר לאורך הקירות מלווה אותנו הבלן האחרון של החמאם בסיפוריו על המקום ועל אבותיו אשר טיפלו וטיפחו אותו.
הכניסה למקום הינה בתשלום ובאופן אישי אני ממליץ לרכוש ב40 ומשהו ש"ח כרטיס כניסה משולב לכל אתרי העיר העתיקה של עכו.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

על היופי שבכיעור...

הפעם הזאת, אני רוצה להציג לכם פנינה אמיתי בתוך תוכה של עיר הקודש - ירושלים.
לפני זמן מה (על אף שסיימתי את חוק לימודי) הצטרפתי לקורס מורי דרך (ותודה לבני פרנקל שהביאני עד הלום ולעדינה מאייר)  לסיור "ירושלים בתקופה הבריטית", סיור מהנה ביותר בשכונת רחביה וטלביה, כאשר את הסיור התחלנו בבית החולים למצורעים, ואת סיפורו של המקום הזה אני רוצה להביא אליכם היום:
את הסיפור על בנייתו של המקום אני אתחיל בנקודה קצת אחרת, והיא בקתות המצורעים שצדו את עינייהם של מספר תיירים גרמנים אשר ביקרו בארץ הקודש בשנות ה80' של המאה ה19', (תבינו בעצמכם עד כמה נהרס מצב רוחם לאחר סיור מהנה ביותר בארץ הקודש לאור החשיפה למראה המזעזע וחסרת ההתחשבות של מורה הדרך שלהם) לאחר שהזדעזעו מהמצב החליטה אותה חבורה לתרום סכום נכבד עבור מבנה שישמש למגורי המצורעים, כך נבנה בית החולים הראשון למצורעים בירושלים, היום מדובר במקום שבו שוכנת הקונסוליה האמריקאית ואסור לצלם במקום. לאחר שהמקום התמלא, החליטו להקים בית חולים נוסף והוא המבנה שעליו אני רוצה לדבר בפוסט הזה.

אני מניח שכאשר אנחנו מסתכלים על המבנה, הדבר הראשון שאנחנו קולטים הוא את הגדר הבנויה בגובה של כשני מטרים המקיפה את כל המתחם, כאן צריך להבין את משמעותה של מחלת הצרעת. המחלה שעליה אנחנו מדברים היא מחלה נוראית למרות שעיקר הנזק הוא בעיקר קוסמטי, היא לא אותה המחלה המופיעה במקרא אשר נועדה לתת איזה שהוא איתות לבן אדם מסויים לשנות את דרכיו הנלוזות לפני שתשכח ימינו ותדבק לשונו לחיכו.
הצרעת שאנחנו עוסקים בה כיום מוכרת בעולם כמחלת הנסן (על שם ארמור הנסן הרופא שהגדיר את המחלה), והיא מחלה שניתנת לטיפול, כאשר 95% מהאוכלוסיה מחוסנים כנגד החיידק שגורם למחלה באופן טבעי. ואילו אלו שחלו במחלה נאלצו לקחת קוקטייל תרופות למשך מספר חודשים עד שחלפו התסמינים שלה שגרמו בעיקר לכיעור פיזי מתון, במידה וחשקה נפשכם להרחיב ולקרוא עוד אודות המחלה, אתם יכולים לקרוא עליה כאן בויקפדיה.

הדבר השני הבולט בבנין היא הכתובת: "JUSES HILFA" - "עזרת ישו" בגרמנית - זאת כתזכורת למי שנתן את הכסף לבניית המקום וכמובן שימש את האחיות מהמסדר הדאקוניסטיות מגרמניה שלקחו על עצמן לטפל בחולים. כמובן שהדבר הנוסף שבולט לעין הוא החצר הענקית ששימשה את דיירי הבניין להתאוורת אך יותר מכל סיפקה להם גם תעסוקה, היות שבשל מצבם החיצוני לא יכלו החולים לצאת ולהתערבב בחברה סיפקה להם הגינה את הצרכים הבסיסיים, כגון ירקות שגודלו במקום וכן רפת קטנה שסיפקה את מוצרי החלב.

מי שתכנן(ו) את הבניין , היה האדם שאחראי לחלקים נרחבים מהבנייה הירושלמית באותה תקופה (בית תבור ברחוב הנביאים/ בית ספר למל/ בית החולים הגרמני בעיר העתיקה ועוד...) הלא הוא קונארד שיק, את הו' בסוגריים הוספתי משום שעל תכנון הבניין חתום גם תיאודור זנדל, אולם ככל הנראה האיש שימש כחתומת גומי עבור שיק היות שזה האחרון היה חסר תעודת אדריכל, את תואר הדוקטור שלו הוא קיבל בתור הוקרה ולשם כבוד בערוב ימיו, כאשר את כל השכלתו בתחום הארכיטקטורה, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, קרטוגרפיה והיסטוריה רכש שיק באופן אוטודידקטי לחלוטין ובעקבות כך על מנת קבל עבודות היה זקוק לחבר שיאשר את תוכניותיו בטרם הגשתם לעיני הלקוח.

כאן אני אדלג לסוף הסיפור ואקרב את סיפורו של הבניין לימינו. בסוף שנות ה80', עקב ירידה בכמות המאושפזים, פיתוח התרופות ולמעשה העלמותה הכמעט מוחלטת של המחלה הפך המבנה מבית חולים אישפוזי, למרפאה טיפולים שאליה היו מגיעים החולים למעין אישפוז יום, אולם בתחילת שנות ה2000 נסגרה גם המרפאה הזאת והמבנה הועבר לרשות משרד הבריאות, שברשותו הוא נמצא עד היום, אם כי עקב הפיכתו למבנה המיועד לשימור עתיד המבנה לעבור לידיה של עיריית ירושלים.
נכון להיום הכניסה למבנה מתבצעת משער קטן ברחוב כ"ט בנובמבר ואין שום בעיה להכנס פנימה.
אני באופן אישי, לא הייתי חושש להביא לשם חתן-כלה לסט של צילומים על המדרגות ובין הרקפות, היות שהמקום מעניק רמת פרטיות די גבוהה ולוקיישן ייחודי שרבים היו מתקנאים בו לאחר הצפייה באלבום, מה שכן לצורך ביצוע צילומים רציניים כדאי  לדעתי להיות מנומס להרים טלפון ולתאם עם המקום.
המבנה עצמו נמצא ברחוב כ"ט בנומבר פינת דוד מרכוס (קצת מתחת לתיאטרון ירושלים) וניתן להגיע אליו עם קו מס' 13 בירושלים כמובן.
וממש לפני סיום, במידה ועיתותכם בידיכם (יענתו יש לכם זמן מיותר), אני ממליץ בחום לצאת לסיבוב ברחובותיה של שכונת טלביה ולראות בתים בסגנון שכבר לא בונים כאשר לכל בית סיפור ייחודי משלו ומאפיינים אדריכליים המייחדים אותו מפני כל השאר, רק על מנת לסבר את האוזן, בית אלף לילה ולילה שבו השתכנה אחר כבוד ראש הממשלה הכי גבר שהייתה למדינת ישראל - גולדה מאיר, בית משפחת מס, הבעלים של הוצאת ראובן מס שהיה אביו של דני מס - מפקד מחלקת ההר הידוע כמחלקת הל"ה ועוד... ועוד... 

אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון. 

עניינים שבמהות

לפני מספר חודשים החלטתי לרדת למדבר. היה זה השילוב שבין הצורך המקצועי לרצון פנימי והעיתוי אשר זימן לי חברה לטיול הזה שמזה זמן מה רציתי להוציא אותו אל הפועל.
ועכשיו כאשר אני יושב מול המסך ותוהה אולי את התהייה שעולה אצל חלקכם, למה דווקא למדבר? אז התשובה תהיה מעבר לצורך המקצועי להכין מסלולי טיול לצורך העבודה. כי בבחירה בין הטיול לצפון או לדרום סביר להניח כי אני אבחר בדרום, זאת אומרת, הצפון מבחינתי הוא תענוג פשוט, החל מנביעות המים, כאלה המוכרות וכאלה המוכרות פחות, הירוק בעיניים והעצים המטילים צל כבד בזמן שהינך יושב ומכין תה תבלינים בפק"ל.

באזור הדרום לעומת את, ישנו משהו מופשט, משהו שהוא מעבר למילים, משהו שאיני מסוגל להסביר לגמרי ויכול בהחלט להיות שזה חלק מהעניין, אבל לו הייתי מחפש הגדרה יותר מוצלחת הייתי אומר כי הצפון הינו בשביל התענוג, והדרום עבור הנשמה.
 אל הטיול הזה, יצאתי בחברת אבי-עד, אשר הסכים להצטרף אלי למסע הקצר הזה בין היומיים. את היום הראשון התחלנו בהליכה לאורך נחל צפית עליון, שהוא מסלול קצת יבש אולם בזמן שבו הלכנו לאורכו פגשנו בפריחה נחמדה אני מצרף תמונה של שיח שעד עכשיו לא הצלחתי להגדירו, מעבר לכך, בשלב מסויים לאורך המסלול נתקלנו במעיין או גב, אני יודע שההבדל בין השניים הוא מהותי (ואני רוצה להאמין כי מדובר במעיין) אולם היות והמקום היה מכוסה בקנים ושרץ בצרעות, החלטתנו לוותר על הבדיקה המקיפה.

כאן אני רוצה לבצע הפסקה קטנה, ולרדת לשורש פירוש מושג המדבר, המדבר נתפס, משום מה, בעייני האנשים כמקום חסר חיים, ששום דבר לא יכול להתקיים בו, אולם כאשר יורדים בעונה המתאימה, פתאום מתקבל לעיני המתבונן רושם שונה לגמרי. נכון הצבע הצהוב לא נעלם, אך מה לעשות וזהו סוג הקרקע המדברי המושתת על אבני חול עתיקות ולס המגיע לכאן על גבי הרוחות הדרומיות שנושבות מאפריקה, אבל וזהו אבל גדול, במידה ויורדים למדבר בחודשי החורף, פתאום הירוק קופץ לעיניים, ומדי פעם ניתן אפילו להבחין בבעלי החיים, מעבר לחיפושיות הזבל, שיוצאים לחפש לעצמם מזון או סתם "להתחרדן" על מנת לתפוס שמש, לחמם את הדם ולהמריץ את עצמם לפעילות.

נחזור לנושא, המדבר, הוא לא המקום ש"אין בו דבר" כמו שכבר נאמר לי על ידי מספר תלמידים בישראל, אלא המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן. המדבר הוא המקום שאליו מנהיג הרועה את העדר על מנת לרעות אותו ואולי אפילו על מנת לבנות אותו כעדר, לא סתם עוסקים הבדויים הנודדים במדבריות בגידולי צאן, ולוקחים את העזים לאורך המרעולים "לנשנש" קצת מעצי השיטה, פרחי הרתמית, הוזגנים ושאר צמחי המדבר.
עניין נוסף שאני רואה במדבר, הוא התפתחות התחכום של הטבע, בניגוד לצפון קיימת במדבר בעיה של ממש, המים באמת שאינם מצויים לרוב, ובנקודה הזאת הטבע מוכיח את גאוניותו, צמחים שלמדו לבקר את גדילתם ויודעים לייבש חלק מעצמם על מנת לשרוד, בעלי חיים שהסתגלו לתנאי הקור/חום הקיצוניים ומה לא, בקיצור במידה וכבר לא כתבתי את, המדבר הוא מקום מדהים.
 אני אחזור אל המסע הקצר שאליו יצאנו.

לאחר שסיימנו את המסלול של נחל צפית עליון (כאן אני חייב לציין שהוא לא בין המומלצים ברוב ימות השנה), קפצנו לביקור קצר בעיר דימונה, שבה הצטיידנו ברפסודת עץ ובעוד מספר מוצרים שעזרו לנו להלידק מדורה למספר שעות ומשם חזרנו מזרחה לכיוון חניון מצד תמר שנמצא כשלושה קילומטרים לאחר צומת צפית, שם התמקמנו לחניית לילה.
בבוקר המחורת יצאנו לדרך לכיוון נחל תמר-צפית תחתון, שממנו המשכנו לכיוון נחל חוורים-קרקש כשבדרך עצרנו באגם ירוחם שהוא לדעתי אחד המיזמים היפים טובים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, אבל אני אחזור טיפה אחרוה.
נחל תמר, הוא נחל באורך של 800 מטר מסלול אתגרי קליל ונחמד של עלייה או לחלופין ירידה של סולמות וחבלים כאשר ישנו סימון המחבר בינו לבין נחל צפית מה ששמוסיף למסלול עוד כשעתיים והוא מסלול מאוד נחמד, לאלו שמוכנים לסכן את ציוד הצילום ומוכנים לסחוב איתם פלאש מטרייה מובטחת הנאה היות שהנחל (תמר) בחלו הגדול מוצל ויכול לאפשר זוויות צילום לא שגרתיות, והוא בהחלט מומלץ בכל זמן שהוא.

את שתי הנקודות האחרונות בטיול הזה, אני אשאיר לפוסטים אחרים היות שמגיע להם לקבל לכל אחד מהם בפני עצמו דף נפרד,
ובינתיים עד הפעם הבאה, אני רוצה לסיים בעוד נקודה מדברית קטנה הקשורה לדעתי לחג הפסח הנחגג ברחבי ישראל בימים אלו:

כבר כתבתי שהמדבר הינו המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן, המקום שבו העדר או במקרה שלנו העם מתגבש, לא סתם אומרת הגמרא בבבא בתרא הרוצה להעשיר יצפין והורצה להחכים ידרים, הצפון שופע מים (או לפחות אמור), לעומת הדרום, כשאתה יורד למדבר לתקופה, אתה חייב להיות מתוחכם, אתה חייב להתסגל כמה שיותר מהר לתנאי השטח אחרת אתה לא תשרוד, רק בתנאים הקשים האלו נוצר כור ההיתוך שאוהבים להזכיר בנשימה אחת עם בן גוריון, שבו יכול להיווצר עם ולעבור את תהליך ההתלכדות לאומה.
עד הפעם הבאה
שלכם,
יונתן לוקימסון.

הזמן לא מת הוא רק עובר לו....

אני יודע, המון זמן עבר מאז העדכון האחרון של הבלוג, והמון דברים עברו עלינו, כך לדוגמא עברתי בהצלחה את שתי הבחינות של משרד התיירות בדרך לרישיון מורה הדרך ולמעוניינים לדעת מספר הרישיון שלי הוא: 10258.
מעבר לכך ביום שבת לפני כארבעה חודשים נולד בנינו הבכור אורי, באמצע בין כאן לשם היו לי גם מספר ימי מילואים די מעניינים, אבל אני מניח שאם הגעתם עד לכאן הרי שאתם מצפים לגלות בסופן של השורות האלו גם לוקיישן חדש כלשהו, ואכן הפעם אני רוצה לקחת אתכם לפנינה אמיתית בעיר הקודש - ירושלים.
על מנת לספר את סיפורו של המקום הבא, אני חייב לחזור כמעט מאה שנה אחורה, יותר נכון לתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1919). מלחמת העולם כמשתמע משמה עירבה בתוכה כמשתמע משמה את רוב העולם, או לפחות את המעצמות של אותה התקופה: רוסיה (אשר פרשה מהמלחמה בעקבות המהפכה), גרמניה, צרפת, בריטניה הגדולה וכמובן שגם ארצות הברית טמנה את ידה בקלחת.... אבל מתוך כל אותה המלחמה אני רוצה להתרכז בנקודה קטנטנה. נכון, איך ידעתם, ארץ ישראל, אבל מעבר לנקודה של ארץ ישראל אני רוצה להגיע לנקודה אחת שהיא ליבו של הפוסט הזה, והיא בית הקברות הצבאי הבריטי.

לאחר שהבריטים עזבו את חופי ארצינו הקטנה ב14.5.1948, הם השאירו אחריהם מספר בתי עלמין בין השאר  ברמלה, חיפה, ירושלים, באר שבע וכו'...
אולם אל המצב הזה שבו האימפריה הבריטית (המתפוררת כבר באותה עת) משאירה מאחוריה מזכרות כגון אלה, הגיעה בריטניה הגדולה כאמור במלחמת העולם הראשונה, כאשר התקבלה החלטה קרדינלית לקבור את הרוגי המלחמה במקום נפילתם, דהיינו במקום שירכז את כלל הנפגעים ויוכרז כבית עלמין צבאי, וזאת בעקבות כמות ההרוגים העצומה של הממלכה הבריטית אשר עמד מעל למיליון איש ויכול היה לגרום לעומס כלכלי אדיר לו נאלץ המלך לממן מכיסו את הבאתם לקבורה באדמת המולדת.
בעקבות ההחלטה הזאת נקבע חד משמעית כי כל חייל של צבא הוד מלכותו יקבר במקום שירותו, ועל מנת לקבוע תקן אחיד לכל חייל וחייל נקבע כי גם משפחה שתרצה להביא את גופתו של בן משפחתה לא תוכל לעשות, דין אחד יהיה לכולם בנוגע למסע האחרון הזה.
אבל על מנת להמתיק את בליעת הגלולה ניתנה למשפחות האופציה לכתוב מספר מילים על המצבה האחידה שמעטרת את הקבר.

בית העלמין הצבאי הבריטי בירושלים שעליו נסוב הפוסט נ"ל, נמצא בהר הצופים סמוך לגן הבוטני (הכניסה משדרות צ'רצ'יל) והוא מאפשר למבקר בו לקבל מספר נקודות ראייה על מגוון רחב של תחומים, אני אתחיל בנוף העירוני:
אני באופן אישי ביקרתי במקום קצת לאחר השקיעה, והנוף הנשקף מהמקום הוא פשוט מדהים, ירושלים פרושה לפניך לפרטי פרטים מהר הצופים לכיוון ואדי ג'וז ומערבה ממנו.





במבט לתוך בית הקברות אתה רואה מולך צלב ענק הכולא בתוכו חרב, בצמוד לגדר המזרחית של בית הקברות נמצאת בימת טקסים שעליה חרוט פטרונה של אנגליה ג'ורג' הקדוש כאשר הא קוטל את הדרקון שמסמל את האמונה הפאגנית, על כך אולי בפעם אחרת, בנקודה הזאת כל שנה ביום ראשון הקרוב ל11 בנובמבר מתקיים טקס הזיכרון השנתי לחללי מלחמת העולם הראשונה הבריטים, הטקס מתקיים גם בבאר שבע וברמלה, טקס נוסף שמתקיים ב25 באפריל הוא לזכר חללי אנז"ק שעליהם כבר כתבתי כאן בעבר, כך שבמידה ומתאפשר לכם לעבור בסביבה באחד מהימים הללו כדאי לקפוץ (הטקס מתקיים בשעה 11:00)
מהנקודה הזאת אני מציע כבר להתפזר בין הקברים ולראות את השמות החרוטים על המצבות, אתסמלי היחידות שהשתתפו בקרבות באזור, ואת הסמלים הדתיים, אחד הדברים המוזרים שנתקלתי בהם הוא החלקה היהודית, אני בטוח שתסכימו איתי שמוזר למצוא מספר מצבות עם מגן דוד בולט עליהם בתוך בית קברות המעוטר בצלב ענק באמצעו. סתם הערת כבדרך אגב, אבל גם קברה של חנה סנש בהר הרצל נמצא תחת אחריותה של הועדה הבריטית לטיפול בבתי העלמין הצבאיים, זאת כמובן עקב היותה חיילת בריטית בעת מילוי תפקידה.
בנקודה הזאת אני אסיים את הפוסט, תוך המלצה קטנה, במידה ואכן יוצא לכם לבקר בבית הקברות הבריטי בהר הצופים, גשו ותבקרו גם את החייל ויליאם שייקספיר, אני בטוח שלפחות עליו כבר שמעתם.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.