איך נדלקו המדורות...

ל"ג בעומר קרב ובא. ומיום חמישי כבר נדלקו מספר מדורות ברחבי הארץ, אבל את המדורה העיקרית בסופו של דבר, ידליק על הר מירון, ליד קיברו של רשב"י הוא רבי שמעון בר יוחאי.
נתחיל במקום עצמו, הר מירון הוא אחד ההרים הגבוהים בארץ ומגיע לרום של קצת יותר מ1200 מטרים (אל תשכחו להוסיף לזה את האנטנות) והוא מהווה את אחד מרכסי הגליל העליון.

בנוגע לשם - גליל, הגליל מורכב כולו מבקעות ורכסים, מה שיוצר למעשה צורה של גלילים, אבל נעזוב כאן את הגיאוגרפיה ונציין רק כי מי שירצה לקבל תצפית יפה על הגליל העליון יוכל לעשות סיבוב על שביל סובב (כיפת) מירון, שהוא שביל קצר, שכיף לטייל בו, וכמובן התצפית על העמקים והיישובים מתחת היא מדהימה.
ועכשיו אני מציע לרדת קצת למטה אל המקומות היותר צבעוניים.
היות שהגליל העליון פרח (מבחינתה של היהדות) בתקופת המשנה והתלמוד, הסנהדרין, לדוגמא, נדדה מירושלים ליבנה ומיבנה צפונה (דרך אושא, שפרעם,בית שערים, ציפורי וטבריה), בעקבות זאת אזור הגליל משופע בקברי תנאים ואמוראיים מגוון רחב של מסורת, לכן אם תשאלו אותי מה עשים בקבר ר' יונתן בן עוזיאל בעמוקה, אני אגיד לכם: "כסף" ולו תשאלו אותי מה עושים בקבר רשב"י, התשובה תהיה "הרבה כסף", אין מה לעשות כמו שאומרים בבתי הקברות, "צריך לחיות ממשהו".
אבל בואו נניח בינתיים לזה ונספר קצת על דמותו של רשב"י: רבי שמעון בר יוחאי הינו תנא, דמות מתקופת המשנה, בניגוד לאמוראים שהינם דמויות מתקופת התלמוד, שחי בדורו של ר' עקיבא, דהיינו דור מרד בר כוכבא. וכמו ר' עקיבא גם הוא נודע בדעותיו הקיצוניות כנגד הרומאים, והמדרש הכי ידוע אודותי מספר כך: "פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רבי שמעון ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים  ליטול מהן מכס."
בעקבות הסיפור הזה הוצא צו מאסר על שמו, ורשב"י נאלץ לברוח למערה (שנמצאת מעל פקיעין), שם הוא ישב עם בנו ולמד תורה במשך 12 שנה עד שהע לצאת החוצה היות ובאינטרפול התייאשו והחליטו לבטל נגדו את ההאשמות. אולם נוצרה בעיה חדשה, בעקבות לימודו ועלייתו במדרגות הרוחניות, הפכה המציאות לעכורה בעיני של רשב"י וכל דבר אשר הסתכל עליו עלה באש, או בלשון המדרש הוא שורף ובנו מכבה... אי לכך נאלצו לחזור שניהם למערה עד ש"ירגעו" ויצליחו לקבל זווית ראייה נכונה יותר על המציאות.

אז למה מדליקים את המדורות? רשב"י, היה ידוע כמי שחיבר את ספר "הזוהר" ולמעשה העלה על הכתב את "תורת המיסטיקה היהודית", למעשה הדלקת המדורות עצמה, נעשית ביום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, זכר להעברת תורת הנסתר לתלמידיו, היות ולפני פטירתו, העביר רשב"י את תורתו הלאה לתלמידיו ואלה מספרים כי בזמן העברת התורה, הואר החדר כולו באור גדול... מהסיפור הזה התחילה למעשה מסורת הדלקת המדורות בל"ג בעומר, י"ח אייר, חג האור שאמור לסמל את העברת השרביט הבוער של אש התורה הלאה לאורך הדורות. במשך שנים רבות היה ל"ג בעמר חגם של הקבליסטים, אולם גם החב"דניקים החלו לציינו, ובהוראת הרבי מלובאוויטש החלו לערוך צעדה לילדים באותו היום.
מסורות נוספות התפתחו סביב ליל ל"ג בעומר שחל השנה בשבת ואני באופן אישי אוהב מאוד את מסורת תפוחי האדמה, וכמובן הכי חשוב לא שלכוח מלח.

אז במידה ויש לכם את הכוח ואת הסבלנות להדחק במוצ"ש או ביום ראשון עם המוני האנשים על הר מירון, הרי שתזכו לחזור עם כמה פריימים מעניניים, ביום הזה דרך אגב נוהגות גם אלפי משפחות לעשות חאלקה - תספורת ראשנה לילד שהגיע לגיל שלוש, ורבים מהם עולים למירון, אז אני מזהיר אתכם מראש, המקום יהיה מפוצץ הן באנשים והן בשוטרים אשר יאבטחו את הארוע.
באשר אלי, אני חושב שאני אסתפק במדורה השכונתית שלי,
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

הכותל - אזוב ועצבת...

יום הזיכרון ויום העצמאות מאחורינו ויום ירושלים קרב ובא, מכאן ועד כ"ח באייר אני רוצה להתייחס בבלוג לעיר הקודש, בירתה של מדינת ישראל הלא היא י-ם.

רבות דובר עליו רבות נכתב עליו, ועדיין בגלות ממשיכים להתגעגע אליו – הכותל המערבי...

אז נכון שזה קיטשי, אבל הכותל מלווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה מזה אלפיים שנה, אז ראוי שגם אנחנו נחזור ונבקר אותו מדי פעם.

אז למה הבאתי אתכם הפעם אל הכותל המערבי, סתם שתדעו אבל קיים קטע נוסף של הכותל המערבי קצת יותר צפונה, והוא מוכר יותר תור הכותל הקטן. אבל עם אנחנו כבר נמצאים ליד הכותל המערבי אז בואו ונדבר קצת עליו.

קודם כל חשוב להבהיר, הכותל המערבי הוא לא אחד מכותלי בית המקדש אלא אחת מחומות הר הבית, הר הבית עצמו נבנה כהמשך לעיר דוד (שווה ביקור), והעלייה מעיר דוד אל הר הבית נקראה העופל (מלשון העפלה-עליה למעלה), לאחר חורבן הבית הראשון ולפני בניין הבית השני, שאותו שיפץ הורדוס לפני 2000 שנה, רובדה הקרקע מסביב עד אשר נוצרה רחבה ענקית, אשר עליה נבנה בית המקדש, "וכל מי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

כמו כשכתבתי למעלה אין ספור ספרים כבר נכתבו על הכותל, אין ספור שירי געגועים, ומשהו קסום בכותל ממשיך למשוך את האנשים לבקר בו, ואחת ההנאות שלי בביקורים בירושלים היא הצילום בכותל, תמיד אפשר למצוא זווית חדשה לפתק שהונח בכותל, או איזו יונה אשר בנתה לה שובך מתחת לחזזית הצומחת על אבני הכותל אי שם ברומו של עולם, אבל מה שמושך אותי באופן אישי אל הכותל הוא המגוון האנושי, נראה כאילו כולם מבקרים בשלב זה או אחר בכותל המערבי, תיירים מחו"ל, תלמידי בר-מצווה, חרדים על שלל החסידויות או ההתנגדויות שבהן, חילונים בטיול "שורשים" או סתם סיור בירושלים, חיילים בסד"ח (סדרת חינוך), או רגע לפני ההשבעה, כאשר יד אחת מונחת על הנשק והיד השנייה אוחזת בתנ"ך והר הבית ניצב מעליהם ומעיד כאשר כולם צועקים נשבע!

אז מושך אותנו כל כך אל הכותל? נראה כאילו הכל וכלום, אבנים אילמות שעליהן אנחנו משוררים שירים, שמעידות על תלאות עם ישראל אשר מעיד בשלב זה או אחר במהלך חיו "אם אשכך ירושלים...", ודואג להשאיר חתיכת קיר לא מטויחת בתוך הבית כזכר לחורבן. נראה כאילו כל תקוות העם והדמעות אשר נשרו לאורך הדורות נאגרו בתוך אותו מושג שמכיל בתוכו את הכותל המערבי.

אני רוצה לעזוב אתכם בנקודה הזאת למחשבה פתוחה, ולסיים בשיר ובהקלטה, ההקלטה הנה של אחד הכתבים ממלחמת ששת הימים, רגע לפני שירת התקווה, והשיר שמייצג מבחינתי את כל מה שאפשר לומר על הכותל המערבי, על האבנים האילמות המלאות בסיפורים, ועל אותם האנשים אשר פוקדים אותם לעיתים מדי יום ביומו:
אני מבקש מכם לשים לב רק לבית האחרון של השיר, שמשום מה אף פעם לא זכה לביצוע:
מילים: יוסי גמזו
לחן: דובי זלצר
עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר..."
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל - אזוב ועצבת,
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר -
תשעה מילימטר בלבד..."
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

הכותל - אזוב ועצבת...

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

הכותל - אזוב ועצבת...

עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים

הכותל אזוב ועצבת...

במאמר נפרד, אבל הכותל המערבי פתוח 24 שעות ביממה, ישנן תקופות הומות יותר ופחות, באופן אישי אחת מתקופות הצילומים המעניינות בכותל היא בתקופת הסליחות, ואפשר לבלות במקום לילה שלם, המגוון האנושי מאוד מעניין, אבל לא חסרים גם "גורמים" עוינים וחשוב לשמור על ציוד הצילום שלא ישברו אותו במקרה, באופן כללי נראה שהציבור החרדי לא אוהב להצטלם, אז נהגו בזהירות.

אתרים מסביב לכותל שכדאי לבקר בהם: עיר דוד, המצג התלת מימדי שרץ שם שווה כל שקל, מוזיאון הבית השרוף, מוזיאון קטן ומאוד נחמד גם שווה ביקור, כנ"ל דגם אריאל של בית המקדש הראשון.
וממש לפני סיום אני רוצה להביא לכם קטע אודיו ששודר בקול ישראל בזמן שיחרורו של הכותל המערבי:


ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק ב')

בהמשך לחלק א', הפעם אני רוצה להתייחס להכנס קצת יותר לעומק צילום הדיוקנאות, צילום ילדים.
כולנו, אני מניח, אוהבים ילדים, נכון לפעמים הם יכולים להיות קצת קרצייתים, מציקים, מעצבנים אבל מעל הכל הם עדיין ילדים.

אני חושב שבמקרה הזה הילדים מתחלקים לשניים, אלא שלא אכפת להם מהמצלמה ואלו שלא יכולים להתאפק וחייבים לעשות "פרצוף" למצלמה ברגע שהם מזהים עדשה, עוד בעיה נפוצה, אתה רוצה לצלם ילד אחד והשני חייב להכנס לתוך הפריים, בקיצור לא קל.
בכל מקרה בנושא ההתנהגות אין יותר מדי מה לעשות, בקשר לתמונות יש ויש.
אז נתחיל ממהירות הצילום, ילדים זזים, כמה פעמים אתם בגילכ הצעיר שמעתם את המשפט: "למה אתה לא יכול לשבת בשקט, יש לך קוצים בישבן?" בקיצור ילדים זזים וזזים הרבה, לכן מומלץ בתור התחלה לצלם במהירות גבוהה, עניין נוסף הסבלנות אצל ילדים קצרה, לכן כל דבר מומלץ לתקתק כמה שיותר מהר אלא אם כן אתם מצליחים לגרום ל"אל תזוז" להראות כמשחק כיפי.
אם כל זאת אני חייב לציין את נושא ה"לתפוס את הרגע", לא פעם, אנחנו חוזים במצב שבו הילד או אפילו המבוגר ביצע פעולה, חלפה על פניו הבעת הפנים מעניינת ואנחנו נשארנו עם המחשבה של "לו רק הייתה לי מצלמה ביד", אז נכון לא כל רגע ניתן לשחזר, אבל כשאנחנו באים לצלם ילדים, לא חובה להושיב אותם בשקט, תמיד צריך לדעת לשמור מקום גם לספונטניות, לאותה תמונה של הרגע, שעבורו בעצם מלכתחילה נועדה המצלמה.

זווית הצילום: כאן העניין קריטי עד לרמה שזווית לא נכונה יכולה להרוס תמונה. אז למה הזווית חשובה לתמונה? כמובן שהכל תלוי מה ואיך אני רוצה לצלם. כשאני מצלם אנשים לרוב אני רוצה לצלם אותם לפחות בגובה הפנים, בדגש על לפחות, לא פעם אני יורד על הברך על מנת לצלם תמונת דיוקן, וזאת על מנת לקבל פרספקטיבה נכונה וזווית שתתן לי את התוצאה הטובה ביותר. התחושה האישית שלי מבחינת זווית הראיה,  
היא שתמונה שצולמה מגובה נותנת זווית משפילה אל המצולם, מעבר לכך שהיא מונעת קבלה טובה של הפרטים, דוגמאת העיניים שמסתכלות לפעמים למעלה באופן לא טבעי. מעבר לפרספקטיבה הנכונה אנילא רוצה ליצור, לרוב, צילום "מתנשא", זווית הראיה היא בדיוק כמו האינטונציה שבקריאת טקסט, זווית הראיה נותנת פרשנות לא פחות מהקומפוזיציה או האביזרים הנוספים המופיעים בתמונה.
עניין נוסף הקשור לזווית, הוא נוש המרחק. במידה ואני אצלם תמונת דיוקן מתחת לאף של המצולם, אני שוב פעם פוגע בפרספקטיבה של התמונה, לכן מעבר לזווית הצילום הנכונה, צריך להעריך באופן נכון את המרחק מהמצולם וכמובן את אורך המוקד שאנחנו רוצים להקדיש לנושא.
נושא נוסף לא פחות חשוב בצילום פורטרט, הוא עומק השדה, עומק שדה הוא למעשה העומק שאליו מגיע הפוקוס שלנו כאשר אנחנו מצלמים אובייקט כלשהו, והשאלה במקרה הזה האם אנחנו רוצים לפריד את אובייקט הצילום מהרקע או לא.
כאן התשובה קשורה כמובן שוב, למה אנחנו רוצים להראות, האם אנחנו רוצים להציג רק את הדמות, את האדם הייחודי, או שמא אנחנו רוצים להראות את האדם בסביבתו. סביבתו הטבעית - ביתו, סביבת העבודה שלו או סתם על רקע הנוף היפה בטיול שנשקף מהגבעה שעליה עלינו במהלך הטיול.
על מנת להפריד את הדמות מהרקע, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לפתוח את הצמצם, מה שייתן לנו עומק שדה רדוד, בנוסף לפתוח למקסימום את הזום (במידה ומדובר בעדשת זום), וכך נוכל לקבל דמות בפוקוס בעוד הרקע כולו לא יהיה בפוקוס. דבר נוסף שעשוי להועיל הוא הרחקת הדמות מהרקע. שוב אני מציע לכם להמשיך ולשחק.
המשך יבוא
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

תל יוסף (הישנה)

הצבע הצהוב שולטטטתתתת!!!!1
אני לא חושב שמישהו יראה אי פעם משפט כזה, בייחוד לא בהקשר לתל יוסף הישנה. אבל מה לעשות והצבע הצהוב שולט בימים האלו בעמק יזרעאל, ובייחוד בשדות ההולכים ומתייבשים של תל יוסף.
תל יוסף לא נמצאת ליד עין חרוד מאוחד, לפחות לא תל יוסף שאני מדבר עליה, תל יוסף, זאת שנמצאת ליד קיבוץ עין חרוד מאוחד היא תל יוסף החדשה, אני רוצה להזמין אתכם אל תל יוסף הישנה שנמצאת בסמוך לבית אלפא וקיבץ חפציבה.
אז איך הגיעה תל יוסף מבית אלפא לאיפה שהיא נמצאת היום? אני מניח שברגל, אבל את תחילת דרכה עשתה תל יוסף במקום הזה, בתור מחנה אוהלים של גדוד העבודה העבודה.
גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור, הוקם ב25.8.1920 י"א באלול תר"פ, במלואת חצי שנה למותו.את הגדוד הקימה קבוצה של חבר'ה אשר עסקה בסלילת כביש טבריה-צמח. בהמשך הגדוד צמח לכשלושת אלפים אנשים, והצמיח מתוכו חלק ממנהיגי העם, דוגמאת יצחק שדה, ישראל ומניה שוחט ושות'...
למקום שעתיד להיות תל יוסף הגיעו חברי גדוד העבודה בשנת 1921, ונקרא אחר כבוד על שמו של יוסף טרומפלדור.

וכך בי"ב כסליו תרפ"ב, עלתה קבוצה של 40 איש מגדל (שאחר כך גדלה) והתישבה בסמוך לקיבוץ עין חרוד. במשך שנתיים עבדו שתי הקבוצות זו לצד זו עד שקבוצה החליטה לעלות על אדמת תל יוסף ולקבוע עובדות במקום, וכך, אחר כבוד הוקם מאהל של חברי הגדוד.
מההתחלה דרכם לא הייתה קלה ותגרות רבות פרצו בינם לבין הפלאחים והבדויים שגרו באזור,

תיאור מעניין אפשר למצוא אצל צבי ליטבאק: "... היה צורך בתגבור לעין חרוד לקראת העלייה לתל יוסף, ונשלחתי עם עוד מספר בחורים. נסענו ברכבת העמק ומול עין חרוד, באמצע השדה, הרכבת עצרה ועברנו... ירדנו לשדה וראינו שהכל מסביב מוצף מים, אולם הכל ירוק ופורח בשפע כלניות מכל הצבעים... השתתפתי בשתי התיגרות הגדולות נגד הערבים. התיגרה הראשונה הייה נגד הבדויים הרועים משבט ה'סגר', אשר עלו עם עדריהם על שטח גן הירק של תל יוסף..." בקצרה, החיים לא פשוטים, אבל לפחות הצבעים מסביב יפהפיים.

 תל יוסף נעזבה בסופו של דבר והותירה אחריה את בית הביטחון ואנדרטה לזכר הנופלים, המקום, אף על פי שישם בו גם חניון עם ספסלי ושלחנות פיקניק, נותר די עזוב, איך שזה נראה ביום ובשעה שבה הגעתי לכאן.
אבל המקום יכול בהחלט לשמש בתור לוקיישן מעולה מכמה סיבות:
א. מדובר במקום די נטוש, ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים, לא רוצים שיפריעו עם "נו, אחי תביא תמונה", בייחוד בימים כמו יום העצמאות הקרב ובא, כשכל אי תנועה משמש כבית חרושת לשיפודים, מקומות כאלה יכולים להיות מעין אי של שקט.

ב. הטבע די משתולל כאן, בקירבת מקום בברכות המים ועל העצים מסביב נוחתות חסידות, ונראה לי שראיתי גם להקה קטנה של שחפים, אבל אני לא יכול לאמת זאת כרגע.

ג. המקום מאכלס מספר לוקיישנים על פני שטח קטנים יחסית, בית הביטחון, מבנה מבטון, ששימש כמעין מוצב הגנתי לתושבי המקום, מספק לנו בעצם מקלט, עם תאורה טבעית! משהו שאני לא תקלתי בו הרבה, המבנה פתוח וניתן להכנס לתוכו, לצערי לא היה לי הזמן לעלות על גגו על מנת לראות את הנוף הנשקף ממנו. לוקיישן נוסף הוא הגעה עם האנדרטה בצורת אוהל. לאלו שעולים על הגבעה מובטחת תצפית יפה על פני עמק חרוד. וכמובן השדות עצמם, אשר נכון להיום די מזהיבים בשמש, אבל יש כאלה שאוהבים גם את הצבעים החמים הללו.
ד. ולצלמי המאקרו, כאן, אני בטוח ומינסיון, תמצאו כר פורה בעונות הנכונות, המלא ברמשים, בדיוק כמו שאתם אוהבים.

אז איך מגיעים לתל יוסף: עולים על כביש 71, ניתן לרדת אליו מכביש 90 ממזרח או מכביש הסרגל במערב, באזור בית השיטה (אלו עם החמוצים), פונים לכביש 669 (כמו יחידת החילוץ) ומגיעים אל בית אלפא, ממשיכים עם הכביש הראשי שבין חפציבה ובית אלפא, עד שמגיעים לשביל, אפר, איתו משיכים הלאה עד אשר מגיעים לתל יוסף הישנה.
למי שרוצה להעמיק קצת בקריאה על גדוד העבודה, אני ממליץ בחום על הספר "עלילות גדוד העבודה" של עובד מיכאלי והדסה איבגדורי-אבידוב.
ועד הפעם הבאה,
שלכם,

יונתן לוקימסון.

הזמנה לקורס

תל אביב מבעד לעדשה:

קורס צילום שטח עירוני בדגש על הקשר שבין האדם לזמן ולמקום.

הקורס יערך ברחבי ת"א ויפו, ויכלול חמישה מפגשים, כל אחד בין 3 ל5 שעות.
המפגשים יתקיימו בימי שישי בבוקר, למעט מפגש ערב שיתקיים ביום חמישי.
הקורס יתמקד בסיפורה של ת"א דרך העדשה, החל מהיציאה מחומות יפו (וקצת אחורה) ועד להפיכתה של ת"א לעיר של ממש. הקורס יתמקד בצילום אורבני: רחוב, אדריכלות, נוף עירוני ואנושי ועוד... וכל זאת על מנת להוציא את הרעיון שלכם, מהמחשבה אל הפועל.

הקורס יתקיים כולו בשטח, ויכלול ביקורת עבודות שתתקיים באינטרנט לאחר כל סיור.
במהלך הקורס נבקר במוזיאונים דוגמאת בית הסופרים - מוזיאון גוטמן, בית רובין, גלריות ועוד...
 הקורס יועבר על ידי ועל שבי - מורה לצילום

המחזר הראשון של הקורס יתקיים בתאריכים:

14.5 יום שישי - נווה צדק - היציאה מהחומות
21.5 יום שישי - ת"א הקטנה - בין חולות ותכול שמיים, הולדתה של עיר
28.5 יום שישי - יפו יום - בעירו של יפת, סיפורה של יפו
3.6 יום חמישי - יפו ערב - בין הסימטאות
11.6 יום שישי - ת"א העיר - בעקבות האורניזציה של ת"א

מחיר הקורס 1350 ₪ כולל כניסה לאתרים בתשלום.
לפרטים:
יונתן לוקימסון - 054-5870743
שבי - 077-6425258
 phototrip123@gmail.com
מספר המקומות מוגבל מחד, אך מותנה במינימום נרשמים מאידך.
כמו כן ניתן לתאם גם סדנאות חד יומיות הכוללות הדרכת צילום והדרכת אתר במגוון אתרים ברחבי הארץ.

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק א')

הפעם אני רוצה להתייחס קצת לצילום פורטרטים, דיוקנאות בעברית.
אני מניח שאם נפתח את אלבומי התמונות בבית או את תיקיות התמונות נראה כי מה שאנחנו מצלמים לרוב הוא אנשים. אנחנו מצלמים חברים, ילדים, נכדים, קרובי משפחה, כאלה שקרובים יותר וכאלה שפחות, אנחנו הולכים לחתונה ולקוחים איתנו את המצלמה. בקיצור אנחנו מצלמים אנשים.
לפני שניכנס קצת לטכניקה, אני רוצה להתייחס לאיזכור הכי קדום (שאני מכיר) של מושג הדיוקן. מדובר במדרש המתאר את הסצנה בין אשת פוטיפר המנסה לפתות את יוסף, באותו הרגע  לפי לשון המדרש: "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם. ובירושלמי במסכת הוריות (ב' ה') אמרו ואף איקונין (דמות) של רחל אמו ראה."
מה ראה יוסף שהניאו מלהיכנע לאשת פוטיפר? 

כשאנחנו מסתכלים על תמונת דיוקן קלאסית, אנחנו נראה לרוב דמות ממרוכזת או בחלוקה אפשרית של הפריים לפי הטכניקה הלקאסית של שליש ושני שליש, לרוב הדמות לא תסכל לכיוונינו אלא לכיוון אחר על מנת "לא להרוס את התמונה". אבל השאלה האמיתית היא מה אנחנו רואים מעבר לתמונה, האם הצייר או הצלם במקרה הזה מצליח להעביר לנו את אישיותו של המצולם, באמצעות אותו רגע בודד המוקפא על גבי כרטיס הזיכרון.

אני מניח, וכאן מדובר בדעה אישית, שדיוקן טוב, אמור לשקף את אופיו של הבנאדם, אנחנו יכולים לראות זאת דרך עיניו, צורת כיווץ שפתיו, קמטי החיוך שמסביב לעיניים וכמובן המימיקה. אני מניח שזה מה שראה יוסף בתוך החלון, הוא לא ראה איזה ציור של אביו יושב, מביט על הכבשים ומשחק עם שרשרת חרוזים. לא, יוסף ראה את אופיו של אביו, את צורת המחשבה של אביו, את ערכיו, את כל מה שאפשר לראות בפניו של אדם מבוגר, שעבר דבר או שניים בחיים.

על מנת להגיע לאותו הדיוקן המבוקש, אנחנו צריכים לדעת לקרוא את האנשים, לדעת לקרוא את אופיים ושפת הגוף שלהם, לדעת מתי להתקרב ומתי לתת טווח של פרטיות, אל תחשבו שמדובר במעשה שהוא קל, להפך לקרוא אנשים זאת אחת האומנויות הקשות שיש לדעתי, גם אני לא תמיד מצליח בה, אבל אני מנסה.

לצורך העניין בואו נדבר רגע על פרטיות, היה דיון שיצא לי לשהתתף בו, בפורום הוצגה תמונה ואני טענתי כי היא חודרת יותר מדי לפרטיות, הצלם החליט כי אני מדבר מבחינה חוקית, אך לא זאת הכוונה. אז בואו נבהיר כמה מושגים פסיכולוגיים בנוגע לפרטיות האדם.
אני חושב שהדרך הכי פשוטה היא לדמיין כי מסביב לכל אדם באשר הוא ישנן שכבות של מעגלים, המעגל הקרוב ביותר, נניח עשרה ס"מ מסביבו הוא המעגל הפרטי והאישי, תיגשו לכל אדם ברחוב, ותתחבו לו מצלמה, או אפילו את הפנים שלכם, לטווח של 10 ס"מ מהפנים שלו ותראו איך הוא מגיב.

הטווח הבא הוא טווח ביניים, מדובר בטווח שהוא מה שנקרא קירבה-רחוקה, מרחק שבו חברים מנהלים שיחה בינהם, נניח בכיוון ה40 ס"מ, מעבר 40 הס"מ מדובר כבר בטווח הציבורי, הטווח שבוא אנשים עוברים ברחוב אחד לידי השני או אמורים לעמוד במרחק שכזה אחד מהשני באוטובוס, תודו שנכון להיום לנסוע באוטובוסים זאת לא חוויה מרנינה במיוחד, וזאת אחת הסיבות העיקריות.

ונקודה אחרונה: אני באופן אישי, אוהב לצלם אנשים במצבים טבעיים. לרוב האנשים, ישנה נטייה, לעשות "פרצוף" כאשר הם רואים עדשה מכוונת לעברם, אני לא יודע מה הסיבה הפסיכלוגית לעניין, אבל בטוח שהיה מחקר על זה ובמידה ולא, ראוי שיעשה. אבל רוב האנשים, יעשו פרצוף סטייל אני בכיתה ג' ואני יכול לעוות את הפנים שלי, אנשים יותר רציניים, ינסו להכנס לפוזה של צילם כמו שניסו ללמד אותם, "תחייך אבל לא יותר מדי", "תוריד את המשקפיים וככה תצא יותר יפה" וכו'... בגלל זה אני מעדיף לצלם אנשים ללא ידיעתם, ואז להראות להם את התוצאה, בקטע הזה, תסמכו עלי, התמונות יצאו הרבה יותר טוב. כמובן שעל כל כלל ישנם יוצאים מן הכלל, ותמיד אפשר לנסות להעמיד את הדיון לעתיד במצב שנראים לנו נכונים, ואז לנסות ולתפוס את הרגע תוך כדי, אבל הכי טוב, זה לתת לאנשים לשחק, להיות עצמם וברגע שהם לא מוכנים, ללחוץ על המחשף.
עד הפעם הבאה, 
שלכם,
יונתן לוקימסון.

...הגשר הסירה

חורשת האקליפטוס, ביציאה האחורית של מקורות הירקון, בהחלט שווה שיוקדש לה פוסט שלם. אבל היות ובצמוד לה יש עוד מספר אתרים נחמדים, נקדיש את הפוסט הזה לשמורה הנחמדת - "מקורות הירקון".
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת הוא שנחל הירקון ממשיך לזרום, אבל לא עד הים. לים זורם הביוב. אלא מתחת לפני הקרקע בצינורות.הדבר השני שאתם צריכים לדעת הוא שבירוחם ישנו אגם, ומה הקשר בין שמיטה להר סיני? קו צינור ירקון נגב...
עוד בטרם עמד המוביל הארצי על רגליו, הוקם בשנת בשנת 1955 קו צינור ירקון נגב, מי נחל הירקון נשאבו ביצונורות והוזרמו דרומה, בשנת 1964,כאשר הושלם המוביל הארצי, שולב קו הצינור הנ"ל במערכת הובלת המים הארציתועד היום הוא מספק מים לחלק מיישובי הנגב.

אחר שטיפלנ קצת במים בואו ונטפל גם בשאר האתר:
שמורת מקורות הירקון מחולקת למספר חלקים, חלק אחד הוא מבצר אפק-אנטיפטריס, שם נמצאת אחת משבע תחנות השאיבה שהעלו בזמנו מים לירושלים. בין מקורות הירקון לתל-אפק ישנו מסלול הליכה קצר של כחצי שעה המחבר בין שניהם, יוצאים מהשער האחורי של האחד ונכנסים מהשער האחורי של האחר, בדרך עוברים בין מספר בריכות מים, וכן ליד בריכת הנופרים, שכאשר הם פורחים וממלאים את הבריכה הדבר בהחלט שווה תמונה, לצערי לא הזדמן לי לעבור שם בעונה המתאימה.

תל-אפק עצמו נכון להיום אינו חפור ברובו, והמבנה העצום המתנשא על התל אינו חלק מהעיר ההרודיאנית הקרויה על שם אביו של הורדוס אנטיפטרוס אלא חאן עוס'מני,  בשם בינאר באשי, אשר שימש בין השאר כתחנת החלפת סוסים לשליחים הממלוכים ולאחר מכן העוס'מנים. הערבים לשם שינוי שיבשו קצת את שם המקום וקוראים לו "אבו בוטרוס". בכל מקום מאז חזרנו למקום הוחזרה עטרה ליושנה והמקום חזר להיקרא אפק. למקום ישנם מספר מסורות ואגדות שנקשרו למקום, דוגמאת הסיפור ששמעון הצדיק נפגש במקום עם אלכסנדר מוקדון, ושיכנעו לבטל את השמדת בית המקדש השני בידי השומרונים, כמובן שישנם עוד סיפורים רבים, אבל אני רוצה להתייחס דווקא לשם.
לאחרונה גיליתי כי ישנם מספר מקומות בארץ המכונים אפק. אפק, כפי שלמדתי, הינו כל מקום שב מתרכזים מספר מעיינות, דוגמאת מעבר שבו התנהל הקרב מול פלישתים (זאת שעליה מדובר כאן), אפק קיימת גם ברמת הגולן - האזור שבו נלחם אחאב, אפק קיימת גם באזור הקריות וכן בבית שאן, בקיצור ניתן להרחיב עוד הרבה אפקים.
בחזרה אל השמורה:
מקורות הירקון (השמורה שליד כפר הבפטיסים), נראה כאילו הוכן למען ימנגלו בו הישראלים ביום העצמאות, ישנם ספסלים, שולחנות, שרותים ואפילו מתקנים לילדים. מכיל מספר מתקנים מעניינים:
בשמורה קיימים אף מספר שבילים, שעוברים על הדרך מספר אתרים, דוגמאת תחנת הקמח ההידראולית, הפילבוקס ששמעתי כבר פירושים למשמעות השם וכו'...

וכמובן חורשת האקליפטוסים. אבל לפני כן מספר מילים בכל זאת על הפילבוקס: כמו שאמרתי שמעתי כבר מספר פירושים למשמעות השם, האחד Pill Box המבנה אשר הזכיר לחיילים את כמוסות הכינין כנגד המלריה הוא זה שהעניק את השם למצדית הקטנה והתקועה באמצע שום מקום שאמורים "לטחון" בתוכה שמירות. גירסא אחרת טוענת כי לא ולא, מדובר בFiled Box קופסאת שדה, היות והיא ממוקמת באמצע השדה, את הפילבוקס דרך אגב ניתן לראות מחוץ לשער האחורי של השמורה, וכמו פילבוקסים רבים אחרים, הוא הוצב במקום על מנת לשמור על מסילת הרכבת. מה שמביא אותי לנקודה נוספת, בית הבטון, בתוך השמורה תמצאו את אחד המבנים הראשונים שנבנו בארץ מבטון, כן-כן, אחד הסימנים למבנים בריטים הוא הבניה בביטון, צריך להבין שחוץ ממספר יוצאי דופן עד לתקופת המנדט לא בנו בארץ בבטון.
ולסיום נחזור אל האקליפטוסים: האקליטוס הינו עץ אשר יובא לארץ מאוסטרליה, על מנת לסייע בייבוש הביצות, מעשה שלא כל-כך צלח (כנראה בגלל שיבאו את הסוג הלא נכון), אולם בכל זאת נכון להיום צומחים בארץ בין 12 ל 18 סוגים שונים אקליפטוסים ניתן לראות אותם במקומות שונים בארץ. למי שמעוניין להרחיב ניתן לקרוא כאן קצת יותר בהרחבה.
בינתיים שיהיה לכם יום מהנה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

נ.ב איך מגיעים: אתם יכולים להגיע מכיוון תל אפק, ההוראות מופיעות בפוסט הזה, או להגיע לצומת ירקונים, לפנות לכיוון כפר הבפטיסים, ולעקוב אחר השילוט עד לכניסה, יש לזכור כי הכניסה לאתר בתשלום.