חשיפה ברמה לאומית

את אחת התוצאות היפות והאהובות עלי אני משיג בחשיפות ארוכות. אחת האופציות ה"נחמדות" במצלומת הרפלקס הוא האי-הגבלה בזמן הצילום, דהיינו, אני יכול להחליט לפתוח את התריס לאלפית שניה, למאית, לש5 שניות או ל5 דקות, הכל בהתאם לתוצאה שאני מעוניין להשיג.
במידה ותחברו את האופציה לחשיפה ארוכה למשחקי תאורה שונים כגון כאלה עם פלאש, אז התוצאות שתקבלו יהיו עוד יוצר מעניינות.
כמובן שצריך גם לדעת לבחור את המיקום הנכון לשימוש בכניקה הנ"ל, אחד המקומות האלה לפי דעתי הוא הפארק הלאומי ברמת גן.

הפארק הלאומי הינו אחוזת קבר במובן מסויים. מדינת ישראל ידעה כבר בעברה ראשי ערים מגלומניים, מאיר דיזנגוף לדוגמא שקבע את יום הולדתה של העיר ביום הולדתו שלו ועוד כה שנמצאים כיום בין החיים אז לא נציין את שמם. הפארק הלאומי ברמת גן נקבע כמקום מנוחתו האחרון של ראש עיריית רמת גן הראשון אברהם קריניצי, לא שלא מגיע לא דרך אגב.
קריניצי, אשר לומר היה האיש שהפך את רמת גן למה שהיא כיום, בזמנו נגר, פעיל ציוני וממארגני ההגנה העצמית בגרודנו בבלארוס. ב1926 כשרמת גן נותקה מתל אביב והפכה למועצה מקומית, הפך אברהם קריניצי להיות ראש המועצה הראשון שלה ומאז ועד יום מותו בשנת 1969 לא חדל מלשמש כראש העיר, זאת דרך אגב בהתנדבות מלאה. רמת גן הייתה דרך אגב גם העיר הראשונה שאימצה יחידה צבאית ומהקמתה הלכה והתפתחה ממושבה של 400 איש לעיר עם מעל ל150 אלף תושבים.
נחזור אל הפארק.

הפארק הלאומי ניטע בט"ו בשבט 1951 את הפארק יזם ראש העיר אברהם קרניצי ואת התכנון ביצע משה כבשני, מומחה לגננות ובוגר מקווה ישראל. לקהל נפתח הפארק בשנת 1953 אולם מאז הוא המשיך והתפתח כך לדוגמא עם הזמן ניטע כרם ענק ונתפתחה פינת חי שהפכה להיות בשנות ה70' לספארי של רמת גן.
ניטעו עצי אלקיפטוסים והשטח רובד במדשאות לרווחת הקהל.

בשנות ה70' גם נחפר האגם המלאכותי, אשר הלך וגדל עד אשר הגיע לגודלו הנוכחי (ולפני כשנה הוא עבר שיפוץ נוסף.) שבו ניתן היה לשוט על סירות לדוג דגים. את מימיו, דרך אגב, מקבל האגם בחורך מנחל כופר, ובמשך רוב השנה ממימי הירקון. באפר שהוצא על מנת ליצור את האגם השתמשו על מנת ליצור את "אמפיתיאטרון" הנמצא בסמוך לאגם ובו מתבצעות מדי פעם בפעם הופעות שונות.
כמובן שבפארק עצמו (השני בגדולו בארץ) ישנן פינות רבות המוקדשות לפעילויות שונות, החל ממתקני הכושר בחורשת האקליפטוסים דרך האגם עצמו, המסעדה (הלא פעילה) התקועה על האגם, אבל מוסיפה בכל זאת משהו למראה שלו ועוד.

באופן כללי הפארק יכול לשמש כמיקום מעולה למגוון סוגים של צלמים, החל צילום ציפורים, שנוטות לנוח באגם, דרך צלמי אירועיים המחפשים מקומות לצילומי החתן-כלה וכלה בצלמי נופים המחפשים נקודות קרובות לבית אך אם עניין שאותו תמיד ניתן ליצור...

בנוגע למיקומו של הפארק, הפארק משתרע בין כביש 4 במזרחי, דרך לוד בדרום ושכונת רמת השקמה במערב. הגישה הכי נוחה לדעתי אל הפארק היא דרך רחוב פרץ ברנשטיין פינת רזיאל. אתם יכולים להמשי עוד קצת ישר ולהגיע אל החניונים ולצאת משם ברגל, לאלו שמגיעים עם רכב תרדו לכיוון רמת רמת גן במחלף אלוף שדה, בצומת הבא תפנו לרחוב ברנשטיין ותמשיכו איתו ישר עד שתגיעו.
במידה ואתם כמוני, מתניידים בעיקר בתחבורה ציבורית, אזי הקווים 30,35,67 יביאו אתכם עד הכניסה עצמה אל הפארק.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

מרכז גולדה

אחד מיתורנותיו של הכרך הגדול המכונה בשפה המודרנית עיר הוא באוסף הלוקיישנים שבו.

קחו לדוגמא את תל אביב רבתי, העיר החמה והלחה הזאת, הנושקת לחופו של הים התיכון, מאחדת בתוכה מגוון כל כך רחב של סגנונות בנייה שזה מדהים. בשונה מערים רבות אחרות הבנויות בסגנונות בנייה די דומים ומונוטוניים, תל אביב יכולה לשמש כמוזיאון לאדריכלות, מגוון הסגנונות הרחב הקיים בעיר זיכה אותה בין השאר בתואר העיר הלבנה מטעם אונסק"ו והכרזתה כאתר מורשת עולמי, הסיבה לכך למען האמת היא די מצחיקה: ייחודה של תל אביב אינו באוסף בתי הבאוהואס שלה אלא באוסף הבתים בסגנון הבינלאומי, סגנון הבאוהאוס אכן קיים בתל אביב, והיה מקובל באירופה בשנות ה20' וה30' של המאה הקודמת, אך עקב ההפגזות במלחמת העולם השנייה נמחו רוב הבתים האלה מעל פני האדמה והמדגם הכי גדול מהם נותר דווקא כאן בארץ הקודש ובעיר החול - תל אביב.
וכאן נבצע קפיצה קטנה מהסגנון הפונקציונאלי הבאוהאוסי והבינלאומי אל מרכז גולדה במרכזה של תל אביב.
בשנות ה50' עברה בעיריית תל אביב החלטה להקים "מרכז תרבות" הייתה זו מעין תקופה של הקמת מרכזים, כך לדוגמא הקימו על מקומה של גימנסיה הרצליה את המע"ר (מרכז עסקים ראשי) הוא מגדל שלום מאיר.
לאחר דיונים ארוכים בועדות העירייה הוחל בבנייתו של המרכז.
המבנים שנבנו בתחילה היו בית המשפט, לאחר מכן נבנה משכן למוזיאון לאומנות של תל אביב, אשר החל בביתו של מאיר דיזנגוף ולאחר מספר גילגולים הגיע למנוחה ולנחלה במקומו כיום. המבנה דרך אגב נחנך בידיה של הגב' גולדה מאיר, או כפי שרבים אוהבים להגדירה: "ראש הממשלה הכי גבר שהיה במדינת ישראל", מה שמסביר את מקור שמו של המתחם.
מאוחר יותר לקראת סוף שנות ה70' נחנכה מבנה הקבע של הספרייה העירונית "בית אריאלה" (ביתי השני בתקופת התיכון) על שמה של אריאלה גטר נערה שנפטרה מספר שנים לפני כן ומשפחתה תרמה כפסים רבים להנצחתה.
בהמשך הדרך בשנות ה80' הוחלט לבנות מרכז לאומנויות הבמה. לצורך זה נשכר האדריכל יעקב רכטר.
יעקב רכטר (1924-2001) בנו של האדריכל זאב רכטר, זכה בהחלט להציב את רגלו בפנתאון האדריכאלי של מדינת ישראל בכלל ובתל אביב בפרט, בין המבנים שהוא תכנן נמנים: בנה בית המשפט בת"א, המרכז לאומנויות הבמה, תיאטרון הקאמרי, היכל התרבות, יד לבנים בהרצליה, בתי חולים, ספריות, כיכרות ומה לא.
על המרכז לאומנויות הבמה הוא כתב:" ...המשכן מנסה לתת ביטוי אדריכלי לשילוב בין הרצון להציב בעיר מבנה בעל נוכחות ציבורית מרשימה, לבין אופייה הבלתי פורמלי ונעדר המונומנטליות של תל-אביב. עקרונית משתלב הבניין בקנה המידה של הבניינים הקיימים בסביבה, בין אם אלה בנייני המגורים ברחוב לאונרדו דה וינצ'י, או מבני הספרייה והמוזיאון. שערי הכניסה מחד ומגדל הבמה מאידך, הם המרכיבים היחידים החורגים מקנה המידה של הסביבה ומעניקים למבנה מידה ניכרת של נוכחות ציבורית, כיאה לתפקידו כמרכז חשוב במרקם העירוני.
אולם האופרה במשכן האמנויות איננו מנסה להיות דומה לאולם אחר. הוא נעדר לחלוטין ציטטות מן העבר ומנסה להיות מקום חגיגי ומרגש ועם זאת שקט ומאופק, שאינו משתלט על העשייה האמנותית המתרחשת על הבמה אלא תומך בה... עיצוב המרכיבים השונים של הגדרת חלל האולם קשור קשר אמיץ עם צרכי הבמה והאקוסטיקה." (מתוך אתר בית האופרה).
אם הזמן נוספו מסביב לבית האופרה מבנים נוספים וכך לדוגמא בתחילת שנות ה2000 עבר למקום תיאטרון הקאמרי והבנייה מסביב עוד נמשכת....
כאן היה יפה לסיים את פוסט אודות המרכז על "מרכזיו" השונים, אבל אני רואה חובה לעצמי לציין את הגינה שנבנתה מסביב למתחם, כך לדוגמא תוכלו למצוא בין בית אריאלה למוזיאון האומנות גן פסלים פוסט מודרניסטיים, מאחורי בית האופרה תמצאו גינה ירוקה (פארק משפ' דן - תרומה מקנדה) המגיעה עד לתיכון צייטלין שבו היה לכותב הכבוד "להתחנך"  בין כיתה ז' ל י"ב. חובבי האקשן שבין הקוראים, יוכלו למצוא כאן נערים מתאמנים  ברכיבה על קרש על גלגלים המכונה "סקייטבורד" וחובבי השלווה יוכלו למצוא כאן אתר מוצל עם אנדרטה (שאין לי מושג לצורך מה נבנתה) המשתמשת במוטיבים של סלע ומים.

וממש לסיום אני חייב לציין את החנייה של המרכז, אשר יכולה לשמש כלוקיישן בפני עצמו, מדובר במבמנה בטון היורד כ3-4 קומות אל מתחת לפני האדמה.
אז מה תמצאו מבחינת צילומים. קודם כל המקום מהווה גן עדן לחובבי צילומי האדריכלות, המבנים הפונקציונאליים, על סף הפלצנות, אבל בלי לעבור את הטעם טוב (לדעתי האישית) מהווים מקום אסטתי ויפה לצורך צילומים. צלמי האקשן יוכלו למצוא כאן בשעות אחה"צ את החברה שמאתנים כאמור בקפיצות מעל המשוכות עם הסקייטבורד שלהם ולצלמי אירועיים המקו יכול שמש כנודה נוספת שאפשר לקפוץ אליה בדקה ה90 לצורך צילומי חתן כלה על הסף הלא קונבנציונאלי.

אז איפה נמצא המרכז  הנ"ל: על מנת להגיע אל המשכן לאומנויות הבמה, כל מה שעליכם לעשות הוא להגיע אל פינת הרחובות שאול המלך פינת לאונרדו דה וינצ'י, המקום נמצא במרחק של כ20 דק' הליכה מרכבת צפון, או לעצלים המעדיפים לקחת אוטובוס קווים 18,9,28,82,149 ועוד... חנייה מסביב יש בשפע אבל בתשלום.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

חוף הים הפרטי שלכם

לפעמים כל מה שאנחנו מחפשים בלוקיישן שלנו הוא פרטיות, מקום שקט שבו ערסים קטנים לא יציקו לנו בנוסח ה"אחי תביא תמונה...".
ולמען האמת הארץ הקטנה שלנו משופעת באתרים כאלה, חבויים בעין כל, מקומות שכמעט ואיש אינו מבקר בהם אבל הם בגדר מקומות שחייבים לגלות אותם בלשב כזה או אחר של החיים.
את שמורת חוף השרון "גילינו" בחג העצמות לפני כשנתיים, כשאני ואישתי החלטנו לצאת לטייל במסלול נחמד באזור השרון, לאלה שלא יודעים משמעות המילה סרונה באכדית הוא "יער עבות". המחשבה הראשונה שלנו הייתה ללכת לטייל בשמורת נחל פולג, אולם כשהגענו למכון וינגייט על מנת להחנות בפנים את האוטו וגילינו שנצטרך למכור את האוטו (הלא שלנו) על מנת לשלם על החנייה. החלטנו לוותר על הרעיון ובעקבות המלצה באיזה ספר החלטנו לבדוק את חוף השרון.
חוף השרון הינו שמורת טבע נחמדה, המתחילה מאחורי געש ומשמרת את אחד החופים היפים במרכז הארץ שלפני מספר שנים אף שוחררו בו מספר צבאים על מנת לרוץ חופשי בין הדיונות.
החוף עצמו נמצא מתחת לרכס הכורכר - דיונת חול שעברה תהליך של התאבנות כתוצאה מהתמוססות הקלציט שבתוך החול והתגבשותו מחדש בצורה קשיחה יותר.
ייתרונו של החוף הוא כאמור בפרטיות שהוא מספק, כמובן שמדי פעם אתם יכולים לפגוש באיזה נודיסט שעובר בסביבה, אבל מעבר לזה לרוב החוף שומם, ביום העצמאות היו במקום כארבעה-חמישה רכבים בסה"כ.
מעבר לזה במקום קיימים מספר מסלולי הליכה וחלק משביל ישראל עובר דרך השמורה הזאת. המלצה קטנה לא לשבת מתחת לצנירים מתחת למצוק. הצניר הינו מעין חציבה אשר נוצר כתוצאה למיחוך הגלים את רכס הכורכר, מה שגורם למפולות שיכולות להיות קטלניות. הצניר נראה כעין גומחה לצינור רק שהפעם מדובר רק בגומחה ללא הצינור עצמו.
במקום תוכלו לא רק לרדת לחוף הים (פשוט לכו עם הסימון האדום) אלא תוכלו לקבל גם תצפית יפהפיה לאורך החוף צפונה עד לנתניה ודרומה לכיוון הרצליה.
מיקומה של השמורה דרך אגב, נותן גם תצפית על מצנחי רחיפה שיוצאים מכיוון נתניה וכן על ספינות מפרשים המפליגות מהמרינה בהרצליה.

אז איך מגיעים: נוסעים על כביש החוף עד הכניסה לאזור החנויות של געש. יורדים לצידו המערבי של הכביש ונוסעים צפונה, עוברים את כל החנויות (אייס, צומת ספרים וכו'...). מיד לאחר שעוברים את מגרש הגולף פוים שמאלה וממשיכים לנסוע על הכביש עפר (כדאי להיזהר מהמהמורות) עד שמגיעים לגדר המקיפה את השמורה, פונים ימינה ומחפשי את הרווח בגדר שדרכו ניתן להכנס פנימה.
הכניסה חינם.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק ג')

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים (חלק א' וחלק ב') אני רוצה להמשיך ולעסוק עוד קצת בנושא צילום הפורטרטים. והפעם אני רוצה להיכנס לתחום התאורה.

כאשר אנחנו מסתכלים על תמונה, אנחנו רואים למעשה את "הטבעת האור" החוזר מהאובייקט כפי שהוא הוטבע על הזכוכית/הפילם או החיישן הדיגיטאלי של המצלמה. אולם מה ש"עושה את התמונה" הוא מקור האור המאיר לנו את אובייקט הצילום כך שנוכל לתפוס את אותו הרגע שאנחנו רוצים לשמור.
לכן במידה ונרצה לתת הגדרה לתחום הצילום, לדעתי על כל פנים, ההגדרה הכי טובה תהיה: "רישום באור".
אי לכך, במידה ואנחנו אכן מציירים באמצעות האור, אנחנו יוצרים איתו גם את האפקטים או הרגשות שאנחנו רוצים לעורר אצל הצופה, לכן אנחנו יכולים להתשמש ב"מכחולים" על מנת ליצור את אותו העניין, למקד את נקודת המבט לעבר הפואנטה והכל באמצעות באור. נכון אפשר לשחק גם בנושא עומק השדה אבל, לדעתי, אין כמו משחקי האור והצל.
לכן כאשר אני (באופן אישי) מצלם אנשים אני מנסה להקפיד להצמד למספר כללים מנחים:
קודם כל אני נמנע משימוש בפלאש ישיר - זאת אומרת פלאש שמורכב על המצלמה ומכוון ישירות אל המצולם. אני נמנע גם ב98% מהמקרים להשתמש בפלאש הפנימי של המצלה כי אני פשוט לא אוהב את התוצאה. התמונה במקרה הנ"ל תצא לרוב שטוחה וחסרת עניין.
אז מה אני כן עושה. אני משתמש בתאורה צדדית, זאת אומרת אני מרכיב שם את הפלאש שלי איפשהו בצד על חצובה/מדף/שולחן או מה שלא יהיה, ומפעיל אותו עם משדר רדיו מיוחד לפלאשים.
כתוצאה מכך אני מקבל הצללה של הדמות ואם נקרא לזה באופן קצת שונה "עומק שדה מואר" שהוא שונה בהרבה מאשר אם הייתי משתמש בפלאש על המצלמה עצמה.
דרך אגב, אני לא אומר שאני לא משתמש בפלאש על המצלמה, אבל מה שאני נוהג לעשות הוא "להקפיץ" את האור מאיזשהו קיר או במידה ואין לי קיר להרים את הראש של הפלאש קצת למעלה בזווית של כ45 או 60 מעלות ולצלם כך.
בנקודה הזאת נכנס עוד נושא, הכלים שבהם ניתן להשתנש על מנת לשפר את כל נושא התאורה.
במאמר מוסגר אני רוצה ציין כי לא חסר חומר ברשת על בנושאי תאורה, בצד שמאל ברשימת האתרים המומלצים תמצאו קישור לסטרוביסט לקוראי האנגלית ולThetomer לאלו שמלא כל כך.
כמות הכלים הניתנת לשימוש עם הפלאשים היא אין סויפית, ובמידה ואין משהו בחנות, תמיד אפשר ליצור משהו חדש ומקורי בעצמך, ואני מדבר מעבר לאמצעי הריכוך דוגמאת המטריות/סופטבוקסים אלא על ג'לים שצובעים את הפאלאשים בצבעים שונים, רפלקטורים המחזירים את האור ונותנים לנו טווח פעולה הרבה יותר רחב, כוורות ביוטי דיש וכו'...
מכאן  הבחירה איפה להניח את הפלאש שלכם, האם להשתמש בזווית הקלאסית של 45 מעלות מעל למצולם או לנסות ולהאיר אותו בצורה שונה, כזאת שתאיר חצי מהפנים ותיצור תמונה דרמטית, כזאת שתאיר לו את השיער וישווה לו דמות של מלאך או סתם לצבוע את הרקע באדום על מנת ליצור תמונה של גהנום,  היא בסופו של דבר שלכם,
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

ישראל (אבל בהקטנה)

באופן אישי אני אוהב את מיני ישראל בגלל שהיא יכולה להיות גם סיפתח טוב לטיול וגם נקודה טובה לסיומו.
הרעיון להקמתה של מיני ישראל נולד במוחו של קצין צה"ל שביקר בהולנד וראה שם פארק דומה, לקח לו בערך חמש שנים למצוא משקיעים לצורך הקמת הפארק. לאחר מכן עברו עוד מספר שנים שבהן נערך מחקר מקיף אודות מגוון המבנים והאתרים שיכנסו לפרק ובשנת 2002 הרעיון הפך למציאות ומיני ישראל נפתח לביקורים.

בפארק מיני ישראל הצליחו לעשות דבר יפה, הם כינסו את כל ארבעת קצוות הארץ אל מרכזה, מהחרמון המושלג ועד למצפה התת ימי באילת, כאשר בדרך אנחנו עוברים בכל המחוזות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל.
הפארק בנוי בצורת מגן דוד, כאשר כל משולש בכוכב המשושה מוקדש לאזור אחר, למעט מספר חריגות הפולשות לתוך הערים הגדולות, כך תוכלו למצוא פינה שמוקדשת לתל אביב, לחיפה, לירושלים וזאת מעבר לאזור הגיאורפי עצמו דהיינו הכרמל או מישור חוף.
בכל אזור ואזור בארץ שנבנה בהתאם למאפיינים של אותו אזור מבחינה בוטנית, נבנו מבנים המוכרים לרוב האנשים ומייצגים אתרים שונים בין אם זה אתרי טבע או אתרים היסטוריים (לרוב מבנים כאלה או אחרים). כך לדוגמא כשתגיעו לאזור הנגב תוכלו לראות את קניון עובדת, במדבר יהודה תראו את מצדה, בבמצפה רמון תראו את בה"ד 1 (כולל הנפת הדגל ואת תנועת החיילים בשדרות מסע) ובאילת תראו את המצפה התת ימי (כולל דגים אמיתיים). בירושלים אתם תראו את בית הנשיא (כולל הנשיא המכהן בזמן הביקור שלכם), הכנסת, הכותל, יד ושם ועוד...

המקום עצמו יכול לשמש כגן עדן למגוון רחב של צילומים החל מצילומי דגמים וארכיטקטורה היות שמחשבה רבה הוקדשה לכל מבנה ומבנה עד שנבנה העתק מדוייק למקור, וכמובן המבחר של המבנים הקיימים וכאלה שעוד עתידים לקום (דוגמאת המוזיאון של אגד שקיים רק במיני ישראל בינתיים). את אחד מאוספי הבתים המעניינים תוכלו למצוא באזור של ת"א, המכנס את הבנייה המודרנית דוגמאת מגדלי עזריאלי כמו שצויין למעלה, דיזנגוף סנטר בתור דוגמא לבניה בשנות ה70 ועד לבתי הבאוהאוס המאפיינים את ישראל של שנות ה30'.
לצלמים היותר יצירתיים המקום יכול לשמש כמקור לא אכזב לרעיונות יצירתיים כאלה או אחרים.
לשמחתכם אין הגבלה על צילום פרטי במקום (צורך מסחרי הוא משהו אחר לגמרי) וניתן לצלם במקום באופן חופשי.

 אז איך מגיעים: פארק מיני ישראל נמצא בלטרון ליד מוזיאון השיריון שרואים אותו מכביש 1, לכן באופן הכי פשוט יורדים מכביש 1 במחלף לטרון לכביש מס' 3 בצומת הראשון לכיוון דרום פונים ימינה ולאחר כק"מ נוסף פונים שמאלה לכניסה לפארק.
לתשומת ליבכם, הכניסה לפארק הינה בתשלום (ולא קטן) אבל הוא מהווה נקודה יפה למי שמטייל בסביבה.
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון


וכמה עדכונים על הדרך:
1. קודם כל אני מקווה לחזור ולעדכן את הלג באופן סדיר כשם שהיה בעבר.
2. עברתי לכתבות חדשה כמו שאתם רואים www.bytheway.co.il
3. בשעה טובה פתחתי עסק (אפילו טיפלתי בבירוקרטיה): "על הדרך - צילום והדרכה.
אז במידה ואתם מועניינים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

יונתן לוקימסון.