הצילום הוא אומנות מתפתחת הכוללת ז'אנרים, תת זאנרים ותת תת ז'אנרים שונים ההולכי ומתפתחים מסביב למושג צילום, באיזשהו שלב כל צלם ינסה גם לפתח סגנון עצמאי ולתפוס את מקומו הייחודי בין כל מיליוני הצלמים המסתובבם בעולם.
השאלה היא איזה דחף לוחץ עלינו ואומר לנו ללחוץ על כפתור המחשף ולקלוט את הרגע? האם הרצון לפרסום, האם הרצון לביטוי עצמי או שמא השאיפה להסביר את נקודת הראות שלנו לעולם. כמובן שקיימת האוצפיה של אנשים משועממים המחפשים למלא את הזמן הפנוי שלהם בתחביב מעניין.
מכאו אני רוצה לפנות אל אחד הז'נארים המתפתחים והולכים ותופסים תעוצה - צילום רחוב.
צילום רחוב כפשוטו הוא צילום שמתבצע ברחוב, כאשר אין גבול לאובייקטים היכולים לשמש כמושא לצילום, זה יכול להיות מקבץ נדבות היושב בקרן הרחוב, האנשים העצבניים המחכים לאוטובוס שלא מגיע או סתם דמויות החולפות להן בעצלתיים מתחת לשלטי החוצות.
כמובן שכמספר השיטות מספר הצלמים, יש את אלה הדינמיים שמסתובבים ומחפשים את הפריים המושלם, יש את אלה המקימים מארב באזור הנראה להם מעניין ומקווים להלביש את עוברי האורח המתאימים בסיטואציה המתארת בשלט מאחוריהם ועוד... גם שיטות הצילום שונות החל מצילום מרחוק על מנת שלא "להתלכלך" במגע עם המצולם, צילום בגניבה, כך שהבנאדם אינו יודע שבכלל צולם ויש את האלה שדוחפים את העדשה לתוך האף של ההולמס על מנת להשיג פרספקטיבה טובה - לרוב זה משתנה אחרי אף שבור או סדק בלסת.
אבל היות ואני כאן על מנת להביא אתכם אל הלוקיישנים מעניינים, אני רוצה להזמין אתכם הפעם לשוק התקווה.
לי באופן אישי לקח זמן להבין את היופי שבשווקים, כאשר בתור נער, אבא שלי הציע לי לעשות קניות לקראת שבת בשוק בדרך כלל הייתי מוותר או מוצא דרך להתחמק, היו לכך מספר סיבות שאשמור אותן לפעם אחרת, בסופו של דבר התחלתי בכל זאת ללכת ולבצע קניות בשוק התקווה, השוק שהיה יחסית קרוב לבית, המחירים שלו היו נוחים, לרוב הדוכנים ישנה תעודת כשרות וכמובן שהייתה החנות עם הפיצוחים וסוכריות הגומי שעליה לא הייתי מוותר.
מאז התבגרתי קצת, והתחלתי לחבב את הצבעוניות של השווקים, מעבר לצבעי הפירות/ירקות ושאר המאפיינים של השוק, הייתה גם הצבעוניות של האנושית, במידה ותגיעו לשוק ביום שישי, אתם תגלו שהמקום עמוס באנשים שונים ההולכים לאורך הרחוב הראשי של השוק - רחוב התקווה, קונים, מוכרים או סתם מציעים שירות של הסעת המוצרים בעגלות שהועלמו מהסופרים ברחבי העיר.
את הרעיון לבנייתה של שכונת התקווה יזמה קבוצה של עובדי עיריית ת"א מעדות המזרח אשר החליטו לעבור מהעיר המתפתחת אל הפרברים - כאלה שלא נבנו. ומתוך דבקות במטרה רכשה הקבוצה בשנת 1935 שטח של כ50 דונם מתושבי הכפר הערבי סלמה אשר שכן מדרום לתל אביב רבתי וכל משפחה קיבלה חלקה של 100 מ"ר לבנות עליה את ביתה.
שמה של השכונה דרך אגב, אינו נגזר מעודף פטריוטיות על שמו ההמנון הלאומי, אלא על שמה של חווה אשר שכנה על גבעת הכורכר באזור של יד חרוצים/שבח מופת ושמה בישראל The Hope Hill, חווה שהוקמה בידי מתיישבים גרמנים אשר השקיעו מעצמם במקום, והצילחו להפריח את האזור, אולם יום אחד בחודש יוני 1858 חמישה ערבים פרצו לתוך שטח החווה, רצחו את הגברים ואנסו את הנשים, בעקבות זאת ננטש המקום והעלה אבק. אנשי שכונת התקווה החליטו להנציח את סיפורו של המקום בשמה של השכונה - התקווה.
לעומת הסיפור העצוב של החווה ההתחלה של החיים בשכונה הייתה דווקא די טובה, שכונת התקווה הייתה השכונה הראשונה שנבנתה על גדתו המזרחית של נחל איילון ומעל הנחל נבנה גשר קטן שחיבר בין השכונה לבין העיר, את צרכי המקום סיפקו תושבי הכפר סלמה, אשר היו מגיעים אל הרחוב הראשי של השכונה "התקווה", פותחים דוכנים ומוכרים תוצרת חקלאית, אולם עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, החלו להיווצר יחסי איבה בין תושבי השכונה לתושבי הכפר ואלה החלו להתנכל לשכונה היהודית המבודדת, התנכלויות שלא פסקו עד לאחר מבצע חמץ שבו גורשו תושבי הכפר סלמה מהאזור שהם הפכו לשטח מלחמה, מה שהפך בעצם את שכונת התקווה לאחת החזיתות של תל אביב ולזאת שסופגת את היריות שנורו לעבר העיר העברית.
על מנת להתגבר על המחסור שנוצר בעקבות המשבר עם תושבי הכפר סלמה, החלו כמה מתושבי השכונה לנסוע לתל אביב, לקנות בשוק שם תוצרת חקלאית ולמכור אותה בדוכנים ברחוב הראשי, בדיוק כמו שנהגו השכנים הערבים מכאן הלך והתפתח השוק, עד שהפך היום למה שהוא, שוק יחסית גדול המתפרש על פני מספר רחובות, שלפני מספר שנים החליטו אפילו לקרותו, על מנת שיהיה נעים להסתובב בו בימי הקיץת החמים או החורף הגשומים.
זהו בקצרה סיפורה של השכונה, מאז עברו אי אלו שנים, ולאחורנה עלתה השכונה לכותרות עקב הקריאות החוזרות ונשנות שלא להשכיר במקום דירות לעובדים הזרים, אשר הולכים ומשלתטים על השכונה, בתי הספר וגני הילדים ולאחרונה אף נחתמה עצומה בידי רבנים ומתווכי דירות הקוראים שלא להשכיר דירות לעובדים הזרים, אבל נשאיר את הסיכסוך הזה בליבה של השכונה ונחזור לעניין הצילום.
כשאני מצלם צילומי רחוב אני מחלק אותם לשניים, או שאני מצלם בגניבה או שאני מבקש רשות, בקשת הרשות יכולה להוביל לשיחה מעניינת אם הבנאדם או פשוט לדחייה, אבל מכאן העניין יכול להפוך למעניין, מצד שני אתה אף לא יודע במי תיתקל ובאיזה יחזור הציוד איתך הביתה, לכן אני תמיד מציע לנהוג בזהירות במקרים כאלה, בכל מקרה במידה וכבר ביקשתם רשות והבנאדם סירב - כבדו בכל זאת את בקשתו לפני שאתם מצלמים אותו בהחבא.
אז איך מגיעים לשכונה: שכונת התקווה והשוק נמצאים בין דרך לוד (הכביש שמחבר בין איילון במחלף קיבוץ גלויות לכביש גהה במחלף מסובים) לבין דרך ההגנה - הכביש שמגיע ממזרח לתחנת רכבת הגנה ולתחנה המרכזית.
לאלו שמגיעים באוטובוסים, ניתן להגיע עם קו 16 מאזור רמת השיקמה ברמת גן או הכרמלית ורחוב אלנבי, קו 15 מהתחנה המרכזית, קו 7 מרמת אביב או מחולון ועוד מספר קווים שעוברים בסביבה.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
