מסביב נהם הסער...

"אומתם לא היתה להם אם
לא ידעה בצאתם לדרך
היה לילה עמוק ונושם
כתמיד בניסן, הירח.

וישבה שם עדת נערים בני בלי שם
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם עלי רגל של אש
מדורה חגה נעה ברוח
לא יותר אך בכתב האומה העיקש,
אותו לילה נחרט עלי לוח..."
 
במשך שנים העסיקה אותי השאלה, איך היה אמור להגמר הספר "אורי" של אסתר שטרייט וורצל, לפני מספר שנים גיליתי את התשובה בראיון שנערך עם הסופרת, כאשר בין שאר השאלות עלתה בדיוק השאלה השאלה הזאת, התשובה שלה הייתה, ואני לא מצטט במדוייק, אבל התשובה הייתה אי שם בין, התנוון כמו כל בני דורו בין נהרג במלחמה ולכן הסוף נשאר פתוח לדמיונם של הקוראים הצעירים והיותר אופטימיים.
לאחרונה, נתקלתי באחד מהשירים של הגששים: "איפה כל החבר'ה", וקיבלתי את התשובה לשאלה שכל-כך הציקה לי, אז איפה באמת כל החבר'ה? איפה כל אותם "מקימי המדינה", החבר'ה שישבו מסביב למדורה חשופי מרפקים וברך?
הנה התשובה כפי שהיא מופיעה בשירו של עמוס קינן:

מסביב נהם הסער
אך ראשנו אז לא שח
לפקוד תמיד היינו,
אנו אנו הפלמ"ח.

אז היה הכל אחרת,
זה נראה רחוק כל כך,
הירדן והכנרת
זה נגמר כבר ונשכח.
...
גד נסע לו לקמצ'טקה
לחפש את המחר.
הוא מאומה לא מצא שם,
אבל הנה לא חזר.
...
לא נשאר עם מי לשבת
לא נשאר עם מי לשתות
רק בלב הומה עצבת
רק מיתר ממשיך לרטוט. 

מאז עברו אי אלו שנים, הרבה עצים צמחו על מדרונות שער הגיא וגם המשרויינים העלו לא מעט חלודה ולי יצא להגיע כבר מספר פעמים מספק לקריית ענבים על מנת להקדיש למקום פוסט.

הייחוד של קריית ענבים הוא בהיותו בית העלמין החטיבתי היחיד בארץ. כאשר אתם עוברים בין מצבות הגיר הלבנות, מה שאתם רואים למעשה הוא את האנשים שנמצאים אי-שם ברקע מאחורי סיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות, כי כמו שכבר כתבתי מדובר בבית העלמין החטיבתי-תקופתי היחיד בארץ. 


קצת לפני עזיבת הבריטים את הארץ, הוחלט לאגד את גדודי הפלמ"ח לחטיבות מסודרות, וכך ב16/4/1948 הוקמה חטיבת הראל, אשר הכילה בתוכה את גדוד הפורצים, גדוד ירושלים וגדוד שער הגיא. את מקום מושבה קבעה החטיבה הצעירה בקיבוץ קריית ענבים. 
במהלך הקרבות, עם נפילת הלוחמים נוצר צורך גם במקום קבורה, את הלוחמים החליטו לקבור בצמוד לבית העלמין האזרחי של קריית ענבים, יש הרואים בזה עד היום את השילוב בין הלוחמים לחברי הקיבוץ. גם למשפחות הנופלים ניתנה האופציה להקבר בצמוד לקברי ילדיהם שנפלו במהלך המלחמה. 
הנופלים נטמנו כאן בחלקות מבצעיות, כך ניתן למצוא כאן את חלקת נופלי הקרב על הקסטל, הנופלים על קרב נבי סמואל, כולל המ"פ חיים פוזננסקי (פוזה) אשר המשיך במבצע למרות פקודת הנסיגה. ועוד, מבצעים מבצעים.

כאן בזמן שאתם עומדים בין מצבות הגיר הלבנות של בית העלמין הצבאי אני רוצה להביא עוד שיר, הפעם אחד שנכתב באופן ישיר על החטיבה, כי, כמו שאתם בודאי יודעים, מלחמת העצמאות הייתה המלחמה הקשה בתולדות ישראל ולא מהבחינה שחמש צבאות שונים פלשו לשטח המדינה הצעירה אלא שבמהלך אותה שנה שבה נמשכה המלחמה איבדנו כששת אלפים איש, אחוז שלם מהאוכלוסיה של המדינה הצעירה שמנתה בסך הכל 600 אלף תושבים. 

ואחד השירים שנכתבו באותה התקופה, מספר בדיוק על זה, על זה שבזמן שהחיילים היו יוצאים למבצע, הם היו שומעים את המקושים חופרים קברים בתוך האדמה הגירנית של הרי יהודה וכל פעם היה את החייל התורן אשר היה מעיר לחופרים: "חבר'ה תעבדו יותר מהר, יצאנו לדרך!".


היות שהפוסט קצר והסיפורים רבים, אני רוצה להביא כאן המלצה לקריאה, ולספר בקצרה על אחד המ"פ הצעירים של החטיבה. מדובר באהרון שמי, שנולד ב29/5/26 ונהרג בקרב בהרי יהודה על שחרור הדרך לכפר עציון מכדור טועה 19/10/48. בדרך בחייו הוא הצליח להשפיע על אנשים רבים בין עם זה בעלייה לחוקוק, בקיבוץ בית הערבה או באוהל בזמן ההכשרה של הפלמ"ח. מספיק על מנת להוציא לזכרו ספר, בעריכת אביו - מנחם שמי, אשר טרח לקבץ את הזיכרונות ולערוך אותם בספר בשם "חברים מספרים על ג'ימי".
וכך מתוך כל הספר אני אביא פיסקה שבה מתארת אותו אימו: "אתם קוראים לו ג'ימי, ג'ים, ואכן הוא הגה חיבה לכינוי זה של חבריו, אבל אני קראתי ו אהרון, אהרונצ'יק, אהרנ'לה, ובשם הזה אכנהו גם עכשיו. דברים רבים סיפרתם שלא היו ידועים לי עד כה, עולמו של ג'ימי, עולם המצוקות והסכנות והקרבות, שהוא הסתיר ממני. ג'ימי שלכם היה היה "חברמן", ליצן, שובב, גיבור קרבות, ואהרון שלי היה רגשן אינטימי וגלוי לב, אהב שאפנקנו, אלטפו ואעודדו, כי לעיתים..." את ההמשך אתם תוכלו למצוא בספר.


מנחם שמי, אביו של אהרון, היה האיש שהחליט להקדיש את חייו ללהנצחת בנו, וכך בנוסף לספר שיצא ב1952, עיצב מנחם שמי את האנדרטנה לזכר חללי החטיבה שנמצאת בראש הגבעה של בית העלמין. בנוסף לכך הוא ואישתו נטמנו לצד בנם בבית העלמין בקריית ענבים, כאשר על קברו של מנחם שמי כתוב "מנחם שמי - צייר" ואילו על מצבתה של אישתו נאמר נאמר בפשטות "רבקה שמי אשת הצייר"

היות שהפוסט הגיע לסיומו, ואני לא רוצה להשאיר אתכם במצב הרוח של "קרב הראל", אני מביא כאן את חלקו השני של השיר של עמוס קינן, אז בזמן שאתם מדליקים את המדורה וזורקים כמה קרטופלעך פנימה, הביאו איתכם את המערכת, ושימו את השיר הנפלא הזה בביצוע של הגששים:




אבל יום אחד
השעה הייתה חמש דקות לשתיים עשרה
בקול ישראל והחזאי אמר:
"מעונן חלקית
יש לצפות למטרות כבדים"
והקריין אמר:
הלו, הלו
משה, משה
אתה שומע אותי?
"צה"ל קורא לך מותק,
חזור"

גד לקח טרמפ מקמצ'טקה
מוטי התנדב מיד
רותי התגייסה עם נחצ'ה
שלא יילחם לבד.

ג'ו הפך להיות שוב יוסי
דן חזר כבר מהוואי
דב ברח ממעשיהו
יש לו עסק בסיני

יש עכשיו עם מי לשבת
יש עכשיו עם מי לשתות
והלב הומה בשקט
רק מיתר ממשיך לרטוט.

מסביב יהום הסער
אך ראשנו לא ישח
לפקוד תמיד אנחנו
אנו אנו הפלמ"ח...
אנו אנו הפלמ"ח...

עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.



נ.ב: במידה וחשקה נפשכם ללכת בשבילים בעקבות הפלמ"ח, לחוות את החוויה מסביב למדורה, אתם מוזמנים להצטרף לסיור: "על סיפור של הדרור"

ארבעת בתי הכנסת

האגדה מספרת על כובסת זקנה שחיתה בירושלים בימים שבהם העות'מנים שלטו בארץ, יום-יום הייתה אותה כובסת, מכבסת-תולה, מכבסת-תולה, מכבסת... עד שיום אחד נמאס לה. סליחה זה מסיפור אחר.
באותה התקופה, הכובסת הזקנה הייתה עובדת עבור כל מי שסיפק לה עבודה, הבעיה הייתה שלא כולם סיפקו את התשלום, בייחוד קאדי אחד, שהיה אחראי על קבר דוד. יום אחד החליטה הכובסת להציע לקאדי הצעה עיסקית,
"צ'מע", היא אמרה לו בניב ירושלמי, "גם אני יודעת וגם אתה יודע, שאת השכר על הכביסה שעשיתי עבורך אני לא אקבל, אז בוא תן לי את שכרי בצורה אחרת. אתה, יש לך את המפתחות לקבר דוד, ואני הייתי מאוד שמחה להכנס למתחם הקבר על מנת להתפלל, והרי ידוע שמאז שהתורכים הגיעו נאסר על הנוצרים והיהודים להכנס למתחם הקבר, אבל בינינו, מה אכפת לך להניח לי איזה שעה קלה לאמירת תהילים."

חשב הקאדי לעצמו, והחליט, למה לא. ככה יוכל להפטר מהחוב ואולי גם מהכובסת. הכניס את הכובסת לקבר דוד המלך, ואיך שהיא התחילה להתפלל, צעד חרש מספר צעדים לאחור, יצא נעל את הדלת ורץ להזעיק משטרה.
ואילו הכובסת שלנו, אומרת פרק תהילים, מתפללת למען בני ביתה ולרפואת כלל עם ישראל ואינה שמה לב לכך שהדלת נעולה.
והנה לאחר שסיימה לומר את תפילותיה, פקחה את עינייה והנה חושך, והדלת נעולה. מיד, אפשר לומר, חשך עליה עולמה, החלה בוכה בכי תמרורים ולהתפלל מעומק ליבה לישועה.

והנה לפתע פתאום זע הקבר ממקומו, ויוצא ממנו קשיש עטור זקן ואמר לה: "מה לך ביתי כי תבכי, בואי אחרי", נכנס הקשיש לתוך המערה והיא אחריו, והנה לאחר כברת דרך ראתה היא את הסוף בקצה המנהרה, אבל הקשיש נעלם ואיננו, יצאה החוצה הכובסת והנה היא עומדת בתוך הרובע היהודי, בין בית כנסת אליהו הנביא ולבית כנסת ריב"ז ומולה השטח שבו יבנה בית הכנסת האינסטנבולי. מיד רצה הכובסת לביתה, הוציאה את הגיגית, הוסיפה מים וסבון החלה מחדש את סדר יומה: מכבסת-תולה, מכבסת-תולה.
באותו הזמן הגיע הקאדי (זה שדיווח על הפריצה) יחד עם השוטרים לקבר דוד, פותחים את הדלת, ואין כובסת, ואין דוד, מיד נעצר הקאדי על שתייה בתפקיד... ואילו הכובסת, לאחר שנודע סיפורה, הצביעה על המקום שבו יצאה מהמערה ובאותו המקום נבנה בית הכנסת, בעל השם המקורי - "האמצעי".

ברוכים הבאים למתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדים. במתחם זה מאוגדים, ממש במקרה, ארבע בתי כנסת ספרדים, בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי (שבו נתרכז), בית כנסת אליהו הנביא, בית הכנסת אינסטמבולי ובית הכנסת האמצעי.
הסיפור המעניין אודות המתחם הזה מתחיל כבר בבניין בית הכנסת הראשון - רבן יוחנן בן זכאי, שנבנה בשנת 1516 (ישנה מחלוקת לגבי זה), את בית הכנסת בנתה קהילת ספרדים "אסלים" שהגיע מספרד לאחר גירוש היהודים שהיה ב1492.

לו תיגשו אל הכניסה הראשית למתחם, מבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, הדבר הראשון שבו תבחינו הוא שאתם צריכים לרדת מספר מדרגות על מנת להכנס אל תוך בית הכנסת, אבל לפני שאתם יורדים למטה תביטו אל החצר הנמוכה בשלוש מטר (בערך) ממפלס הרחוב, במידה ותתבוננו אתם תבחינו כי בצידו הדרומי של בית הכנסת קיימת בליטה המזכירה לנו, ולא במקרה, מסגד, העניין הוא שבזמן שלטון המוסלמים הוחלו על בני החסות (היהודים והנוצרים) החוקים הדתיים שנחקקו על ידי עומר השני ונקראו בעקבות זאת "חוקי עומר".
לפי החוק הזה נאסר על בני החסות לבנות בתי תפילה חדשים או אפילו לשפץ את הישנים, מעבר לכך נאסרה כל בניה שהיא שתהיה גבוהה מהמסגד שנמצא בסביבה. ואילו כאן רצו לבנות בית כנסת מפואר, מבנה גבוה, החליטו להערים במידת מה על השלטונות ולבנות מבנה שידמה למסגד, לפיכך נבנה לו מעין מחראב - גומחה שמצינת למוסלמים את כיוון התפילה בתוך המסגד.
טענה אחרת טוענת כי בית הכנסת נבנה במקום נמוך על מנת לקיים את הפסוק: "ממעמקים קראיתך ה'", וכמו שישנם בתי כנסיות ברחבי הארץ שבהם הבימה נמצאת בתוך גומחה נמוכה, כך גם כאן, רק שכאן כל בית הכנסת נמצא במיקום יותר נמוך.
כמובן שקיימת גם האפשרות כי לפני 500 שנה מפלס החיים בירושלים היה נמוך יותר, אבל אני מניח שזאת כבר אגדה.

לאחר שתיכנסו לתוך בית הכנסת, אתם תבחינו מיד במספר דברים, אבל מספר נקודות לפני כן:
בית הכנסת שאתם נמצאים בתוכו הינו מבנה משוחזר. בית הכנסת המקורי נהרס על ידי הירדנים ובסופו של דבר שרידיו שימשו כמחסן ואורווה לחמורים. אולם למרות זאת ישנם בבית הכנסת הזה גם אלמנטים מקוריים, דוגמת שני ארונות קודש, אשר שימשו למספר מטרות, תלוי בשלטון המקומי, כאשר ארון אחד משמש כארון קודש לכל דבר ואילו הארון השני משמש לאיחסון הקוראן (בדומה לבית כנסת הרמב"ן) או לגניזה או בתור "סתם" ארון לספרי קודש.
נקודה נוספת היא המדף שנמצא גבוה מעל לחלונות בצד הכניסה, על המדף הזה מונחים שופר וקנקן שמן זית. שני הפריטים המיוחדים האלה מחכים לבואו של המשיח, כי לאחר בואו צריך יהיה לתקוע בשופר וכמובן למשוח אותו למלך. הפריטים הללו נמצאים באותו המקום שבו נמצאו גם לפני מלחמת ששת הימים שופר וקנק של שמן זית, אולם אלו נבזזו על ידי הירדנים, כמו כיסאו של אליהו הנביא מבית הכנסת הסמוך. וכמו בית הכנסת, גם אלו הם פריטים חדשים.

ממש לסיכום לפני שאני נוטש אתכם לשוטטות עצמאית במתחם ארבעת בתי הכנסת, ארבעת בתי הכנסת הינם קומפלקס מעניין, הכולל ארבעה בתי כנסיות עם שלושה פתחים, כאשר לבית הכנסת האמצעי אין כניסה, בתוך בית הכנסת האינסטמבולי ובבית כנסת אליהו הנביא ישנם שני ארונות קודש מיוחדים שיובאו במיוחד מאיטליה (ארון הקודש של בית כנסת ריב"ז נבנה בתוך המבנה עצמו).
בצמוד לבית הכנסת האמצעי קיים מוזיאון קטן המכיל תמונות ושרידים של ספרי תורה אשר היו בתוך בית הכנסת, במידה והמוזיאון סגור מומלץ לבקש מהשומר בכניסה לפתוח את המקום.
הכניסה לבית הכנסת הינה בתשלום והכניסה אליו נמצאת סמוך לחניון הרובע היהודי ליד רחוב התופים.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.