7 בנוב׳ 2010

אלכסנדר לא היה כאן, איקסנדר כן.


הפוסט הזה יושב אצלי בהכנה כבר זמן מה, וכל פעם אני מתחיל אותו בצורה אחרת, פעם מנקודת מבט הצילומית, פעם מסיפורו של המקום ופעם בכל מתהייה איך כדאי בכלל לכתוב אותו.
אז בניסיון ליצור קצת סדר מתוך הבלאגן, אתחיל הפעם ברשותכם בהתחלה:



לאחרונה הזדמן לי "להכין" לקראת טיול את נחל אלכסנדר, אז לקחתי את אחותי (שתארח לי חברה), חיכיתי לאוטובוס שהתמהמה, מה שגרם לכך שבסופו של דבר התחלנו את המסלול בשעה יחסית מאוחרת, מפה לשם ובאמצע הדרך כבר ירד עלינו החושך.

בנקודה הזאת החלטתי לשנות כיוון, לא מבחינת מסלול הטיול אלא מהבחינה הצילומית, אם לפני כן קיוויתי להגיע לאזור נמל האבטיחים (עליו בהמשך) הרי שבאותה הנקודה החלטתי לשנות משיגרתי ולצלם על איסו גבוה ולמתוח את יכולות המצלמה בהתאם.


איננו זאבים, לא חתולים ובטח לא ינשופים, אני מניח שזאת אחת מהסיבות שהראייה שלנו דפוקה וזאת בלי קשר לצורך האישי שלי במשקפיים. בסופו של דבר תמיד, כאשר אנחנו נמצאים במצבים של לחץ אנחנו מגלים עד כמה שבני האדם מוגבלים. יתרונם של בני האם לפ ט"ה וייט (איך שאני מבין אותו לפחות) לפחות הוא בזה שלבני האדם ניתנה היכולת המופלאה ליצור כלים אשר יפצו על המגבלות הפיזיות שלהם מול הסביבה, לכן כאשר אני הולך תוך סבכיו האפלים של יער השרון - יער אשר נכרת לפני כמאה שנים לטובת הרכבת החיג'אזית שנבנתה על ידי התורכים והנאצים ימ"ש, אני מביא איתי פנס ובמידה ואני בכל זאת מעוניין ליצור משהו מעניין ולהביא איתי הביתה איזוהשהי תמונה אני בפשטות מעלה את האיזו לרמות הלא סבירות אשר מצד אחד מגרענות את התמונה בצורה מטורפת אבל מצד שני מעבירות תחושה של משהו מעבר, משהו שאי אפשר להעביר לדעתי בתמונות הרגילות שהייתי יכול לצלם לו הייתי מגיע לשם באור יום ומצלם את השיגרה של השביל החביב המתחיל בסמוך לקיבוץ מעברות ונגמר בנמל האבטיחים היוצא לים התיכון.

בשונה מתחילת המסלול המדובר, נחל אלכסנדר לא מתחיל בסמוך לכביש 4 הישן אלא קצת יותר מזרחה, והוא אוסף את מימיו מנחל שכם, נחל בחן, אומץ וכו'... ואורכו מגיע לכ45 ק"מ.
הקטע שעליו ארוצה להמליץ לכם עליו התפרסם בזכות תהליך הטיהור שעבר ובעקבות זאת הפיכתו לאחד המקומות היפים באזור השרון. אני לא יכול להגיד זאת בפה מלא, אבל סביר להניח שמי שהיה בנחל לפני 20 שנה בפעם האחרונה לא יזהה את היום את המקום, היות שמבתעלת הניקוז של עמק חפר והרי השומרון הוא הפך שמורה ירוקה ויפה, שאפילו הצבים הרכים חזרו לקנן בה, ויש לי תחושה שבעקבות הצבים הגיעו גם כמה תאילנדים אבל נניח לזה ולא נעסוק כאן בשרשרת המזון, זה לא הנושא.



כאן עלי להזהירכם, המסלול המלא אינו מסלול מעגלי ומולץ להשאיר רכב אחד בסוף המסלול בסמוך לחוף בית ינאי ולהגיע עם רכב אחר לקיבוץ מעברות, לאחר שמצאתם חנייה (במידה והגעתם ברכב ישנו חניון מסודר מאחורי תחילת המסלול) אתם מוזמנים להעמיס עליכם את הציוד ולצאת לדרך, אתם יכולים לרדת למטה אל גדת הנחל ולהתחיל ללכת עם השביל הסלול לאורכו של הנחל, לאחר שתעברו מתחת מתחת לגשר ל הכביש פשוט תוכלו להמשיך וללכת לאורכו של המסלול עד גשר הצבים, במידה ותגיעו בעונה הנכונה אתם תראו מצד ימין שלכם צמר גפן בפריחה או יותר נכון כותנה שתהפוך בהמשך לאריגים או לחלופין לצמר גפן אמיתי, לאחר הליכה של זמן מה אתם תגיעו לחורשת אקליפטוסים שבה אפשר לנוח ושם תוכלו לבחור האם חזור לאחור או להמשיך קדימה, במידה ותחליטו לנהוג כך, תגיעו בהמשך הדרך לגשר שעובר מתחת לפסי רכבת, לאחר שתעברו את הגשר (מתחתיו) תצטרכו לפנות ימינה וללכת לאורך המסילה מרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים עד שתראו סימון שבילים שיפנה אתכם שמאלה. משם תמשיכו ישר עד שתגיעו לחירב'ת סמארה - מבנה שימש בעבר את משפחת סמארה מטול כרם להשגחה על האזורים החלקאיים שלהם אולם בהמשך הפך לתחנת המכס של השלטון העות'מני אשר גבה כאן את המכס על יצוא האבטיחים.





כאן אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת, שמו של הנחל, מכאן דרך אגב הדרך אל סוף המסלול אינה ארוכה במיוחד, אז אני מציע לכם לתפוס פינה בצל ולשמוע את סיפור שמו של המקום. בניגוד למקובל הנחל ללא נקא על שמו של אלכסנדר הגדול ולא על שמו של אלכסנדר ינאי, מספרים שכאשר הגיעו לכאן חברי ועדת השמות ושאלו את תושבי המקום איך נקרא הנחל ה"ל, הסתכלו עליהם הפלאחים ואמרו "הדא ואדי איקסנדר", ישבו וחשבו חברי הועדה עד שהגיעו למסקנה שהיום שאיקסנדר הוא אלכסנדר הרי שהנחל נקרא על על שמו של אחד מהלכים הגדולים של ארץ ישראל, אבל לו היו אותם חברי ועדה פונים קצת מזרחה ומחפשי עוד סיפורים היסטוריים היו ודאי שומעים על ש'יח איקסנדר, אשר שלט במעלה הנחל ולו שולם מס האבטיחים אשר השוטו במורד הנחל עד למוצא לים, ששם היה מזח קטן שבו היו מטעינים את אבטיחיה של ארץ ישראל ומסיעים למצרים, ולו תשאלו את זקני מצרים, יגידו הם לכם על האבטיחים אשר היו מגיעים אליהם מארץ ישראל, שהרי את הטעם אי אפשר לשכוח.
אז עד הפעם הבאה,

שלכם,
יונתן לוקימסון.















1 בנוב׳ 2010

עין חנדק

אני מניח שהקוראים הירושלמים מכירים בצורה כזאת או אחרת את הנקודה שאני עומד להציג לכם בפוסט הזה: עין חנדק.
שאר הוקראים או אלו שלא מכירים וודאי זוכרים את שריפת הענק שהייתה מתחת לבית החולים הדסה עין כרם לפני מספר חודשים. אז השמורה שנשרפה באותה העת הייתה השביל המוליך אל המעיין המדובר.

בכל מקרה, עין חנדק הוא מעיין נחמד הנמצא מתחת ליישוב אבן ספיר (קרוי על שמו של ר' יעקב הלוי ספיר)  מצד אחד, בית החולים הדסה מצד שני, ומעברו השני של נחל סורק נמצא הסטף שעליו כבר כתבתי בעבר כאן, והוא נחשב לחלק משביל המעיינות של הרי ירושלים.

אז לפני הכל איך מגיעים למקום: הכניסה למסלול (מדובר בהליכה קצרה עד המעיין) נמצאת מתחת לבית החולים הדסה עין גדי וקצת לפני הכניסה ליישוב אבן ספיר, תזהו את המקום לפי השלטים הגדולים המכוונים את הבאים לחניון ותראו אותו מצד שמאל של הכביש. לאחר שתחנו את הרכב תצטרכו להעמיס על עצמכם את הציוד, לחצות את הכביש ולהיכנס למסלול הליכה המסומן בצבע ירוק (לא ניתן להכנס עם רכב עד למקום), לאחר הליכה של כחצי שעה תגיעו לבית המעיין ואני בטוח שאתם כבר תזהו אותו.
במידה וחשקה נפשכם לערוך סיור שהוא לאו דווקא מעגלי - זאת אומרת שאינכם רוצים לחזור באותה הדרך שבה הגעתם. אתם יכולים להמשיך עם המסלול הירוק שיביא אתכם (לאחר הליכה של כשעה) בסופו של דבר לחניון התחתון של הסטף, אבל לצורך כך ישנו צורך להשאיר רכב נוסף גם שם.

מכל מקום, כאשר תגיעו למעיין אני בטוח שתופתעו לטובה, מדובר במקום מקסים אשר יכול לשמש גם כאתנחתא מרעננת ביום חם (המים קרים) וגם כלוקיישן יפהפה לצילום, אני לא אומר שתתחילו לסחוב לכאן כלת לצילומי "בוקים" בערב החתונה, אבל אם סתם בא לכם לגוון באתרי הטבע שאתם מצלמים בהם זה בהחלט המקום.

לאחר שהגעתם למקום, אתם תראו מדרגות שיורדות אל הניקבה החצובה, ותראו מולכם שלושה פתחים, אני באופן לא ממליץ להיכנס פנימה עם הציוד צילום ואת הצילומים אני מציע לעשות בחוץ, המים בפנים עלולים להיות עמוקים. על מנת לבצע את סשן הצילומים שלכם תוכלו להתמקם ולהנות הן מהצל והן מהתאורה היפה הנוצרת במקום ממש בכניסה לבית המעיין תחת עץ התאנה, במידה ובכל זאת תרצו להכנס לתוך הניקבות תצטרכו להצטייד בפנס, כפכפים ולהכין את המגבת שתחכה לכם בחוץ.

לאחר שתתרענו במי המעיין, תוכלו לנסות ולהעביר באמצעות המצלמה חלק מהקסם של המעיין, את האגדות העממיות (על שדים ורוחות) שצמחו מסביב לו ואת הסיפורים ההיסטוריים להם היה עד דוגמת רצח השוטר הבריטי בידי הפושע אבו ג'דידה שגם נתפס כאן בסופו של דר והוצא להורג בירושלים הלא רחוקה, אבל את כל זה אני כבר אשאיר לדמיונכם.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

20 בספט׳ 2010

O.D.T

הליכה על חבל
הפעם השאלה היא לא איפה אלא מה?
אחד התחביבים הגדולים שלי, בצילום על כל פנים, הוא צילום אנשים. היופי שבצילום אנשים הוא לא של האנשים עצמם כפי שהוא מתבטא במובן הקלאסי אשר נותר לנו מהתקופה ההלניסטית, אלא באופציה לראות ולהראות את "פרצופם" האמיתי של בני האדם, אני מניח שכולנו נהנים לראות פורטרט שמצולם היטב, דהיינו אחד כזה המראה את פנימיותו של האדם לא פחות מאשר את חיצוניותו, השאלה הגדולה היא מאיפה זה נובע, ואיך אנחנו יכולים להעביר את מה שאנחנו רואים ומכירים באדם.
הקושי בהעברת אישיותו של האדם נובעת אולי מהסיבה שאולי באיזהשהו מקום אנחנו נוטים לחפש את האישיות מתחת לפנס ומנסים להתקד בעיניים ובעצם מפספסים את הבנאדם. מהות האדם כפי שאני מבין אותה על כל פנים, איננה דווקא בעיניים אלא במכלול המרכיב אותו, כפי שמגדירה זאת אסוכלת הגשטאלט - השלם הינו יותר מסך חלקיו, והאדם הוא לא רק מבט אלא צורת העמידה, דרך החזקת הכתפיים והראש, תנועת היד האופיינית וה"כמובן" שבמקרה הזה הופך לבין השאר הוא מבט העיניים.
וכאן אני מגיע אל עיקר הפוסט, בדרך כלל אני מביא אתכם לנקודות כאלה ואחרות במרחביה הקטנים אך העצומים של ארץ ישראל, הפעם אני רוצה להביא אתכם אל האנשים, כפי שלי יוצא להפיגש איתם, בטיולים, בהדרכות ובהפעלות השונות שיוצא לנו לעבור ביחד. את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לתחום הo.d.t, תחום אשר הולך ומתפתח בארץ ואשר תפס אותי בעיקר בגלל הגישות השונות וצורות החשיבה המשתנות אשר אפשר לראות בו.
אז מה זה o.d.t?
התרגום הכי פשוט למושג הo.d.t הינו אימון מחוץ לדלת (Out Door Training), אבל יש כאלה המתרגמים את המושג בתור "חינוך מחוץ לדלת" מושג שלפי דעתי הוא הרבה יותר מתאים בהתחשב בהשלכות הנשארות אצל בני האדם לאחר מעבר אותן הסדנאות. הo.d.t הינו תחום שהתפתח אי שם בערבות אוסטרליה והיגר לארץ לפני מספר שנים, כאן הוא תפס תאוצה, ונכון להיום צה"ל וחברות פרטיות רבות, עורכות ימי גיבוש במתכונת הבנויה על עקרונות הo.d.t.

הדבר היפה בתחום הo.d.t הוא בזה שהוא מעביר את היום בצורה חוויתית של משחקים (ובינינו, מי לא אוהב משחקים?), אשר מצד אחד מאפשרים גיבוש של הקבוצה ומצד שני זיהוי של ה"אוטסיידרים" שבתוכה, צה"ל, לצורך העניין משתמש בo.d.t על מנת לפלוט אנשים מתוך סיירות מסויימות עקב אי התאמתם לעבודת צוות.
אבל מעבר לכך היופי שבפעילות הo.d.t הוא שאנחנו הרבה מאוד פעמים מקבלים מושג מי הם האנשים שאנחנו חיים ועובדים ביחד איתם בחדר, במשרד או בחברה הגדולה הכוללת או 2000 עובדים כמונו והאם מדובר ב"שחקן צוות" או ב"נצנץ" סדרתי אשר חי כטפיל על חשבונם של האחרים, אולי אני מגזים קצת אבל כשאנחנו צריכים לבצע משימה בתור צוות רואים את המאמץ שכל אחד עושה ומי נעלם לו בין השיחים על מנת "לחפש" קרשים, מעבר לכך שהפעילות מבצעת גיבוש איכותי ושונה ממה שאנשים, היושבים רוב היום במשרד רגילים לו.
החל ממשימות בחבל אשר מחד מגבשות כאמור את החבורה לגוף אחד וחושפות את המנהיגים הפוטנציאליים שבתוך הקבוצה מאידך. דרך מגוון של משימות זוגיות שנועדו לבנות אמון אישי בין אדם לחברו בתוך הצוות ולהראות שבסופו של דבר אף על פי שאנחנו ככלל מורכבים מקבוצה של אינדבידואלים אנחנו עדיין חיים בחברה ובסופו של דבר תלויים האחד בשני.

נקודה נוספת שמייפה בעייני את תחום הo.d.t, הוא המגוון הגדול של המשחקים מה שמאפשר לי בתור מדריך לגוון באפציות השונות מצד אחד וגם להתאים את המשחקים השונים לקבוצה ולאתגר את התיכוניסטים במשחקי רוג'ו או את קבוצת המורים לפיזיקה גרעינית במשחק חבל המצריך הפעלת מחשבה מקורית ועובודת צוות על מנת להגיע לתפרון המשחק או החידה.

רוג'ו
לסיכום על מנת להוציא את המיטב מכל משחק ומשחק מתכנסת הקבוצה ל"ישיבת צוות" קצרה על מנת לדון בתהליך שאותו עברו האנשים הן כבודדים והן כחלק מן הקבוצה, על מנת לקחת בסופו של היום את התהליך שהם עברו ביחד איתם, ולחזור אל המשרד עם חיוך, תובנות וזיכרונות נעימים מיום שלא עבר סתם כך.

עד הפעם הבאה,
מבחן הA -משחק לבניית אמון בקבוצה
שלכם,
יונתן לוקימסון.





5 באוג׳ 2010

תמונה אתנוגראפית

הפעם הזאת אני רוצה להציע לכם לקפוץ לבקר בעכו. למי שלא ביקר בעכו בשנים האחרונות, לא ראה מהפך מימיו, בשנים האחרונות נשפכו שם מיליוני שקלים על שיקום אתרים היסטוריים והפיכתם לנגישים לביקורי מטיילים, מה שקידם את עכו באופן משמעותי מבחינה תיירותית. כך לדוגמא שופצו אולמות האבירים, נפתחה מנהרת הטמפלרים, הוקם מצג יפהפה בבית המרחץ העות'מני וכו'...
אחד מהמקומות שנפתחו כחלק מהפעילות הזאת הוא מוזיאון קטן הנקרא "אוצרות בחומה", המוזיאון נמצא בתוך הפינה הדרום-מערבית של חומת עכו והוא מאכלס בתוכו מגוון רחב של פריטים המציגים את אורח החיים ברחבי ב150 השנים האחרונות. במקום מתקיימות שתי תערוכות קבועות האחת מציגה מעין שוק של בעלי מלאכה (נפח, קולע סלים, צורף, סנדלר וכו'..) מהמבאה ה19 והשניה מציגה מגוון רחב של אוספים פרטיים מהמאה ה19 ועד לאחר קום המדינה, כך לדוגמא תוכלו לראות אוסף של משחקי ילדים, כלי בית, כסף ועוד...

המוזיאון עצמו נוסד כהגשמת חזונם של שני אספנים: דן הורטמן ומיכאל לוריא, אשר אספו פריטים שונים ובעזרתם של אספנים אחרים, הגשימו את חלומם כאספנים והתחילו להציג את אוספיהם בפומבי ועוד בחלל ייחודי למוזיאון - קטע מהחומה העתיקה של עכו.

החומה דרך אגב, היא לא חומה צלבנית כמו שנוטים לחשוב אלא חומה עות'מנית שיושבת על בסיס החומה הצלבנים, החומה הנוכחית הינה חומה שנבנתה במקור המאה ה18על ידי אל ג'אזר ובמהך חוזקה בידי אל דאהר אל עומר - אחד האנשים האחראיים לפיתוח הגליל במאה ה19, ואפשר לומר שפחות או יותר על החומה הזאת נלחמו העות'מנים מול נפוליאון, ולה קרא בונפרט "גרגר החול שעצר אותח" והשאר פחות או יותר היסטוריה (אם כי די מעניינת אני חייב לציין).
באשר למקומו של המוזיאון, הפינות נחשבו בזמנו, בהעדר מודיעין, לחלק הכי פגיע בכל חומה וחומה, לכן נטו בדרך כלל לבצר את הפינות בצורות שונות ומשונות, במקרה הזה החליטו ליצור בנקודה הזאת את הנקודה הכי עבה בחומה ולמקם במקום הזה את החפ"ק (חוליית פיקוד קדמית), כך למעשה נוצר החלל שמאכלס בתוכו את המוזיאון, שכאמור באמת שווה ביקור.
אני לא חושב שיש כאן לציין יותר מדי בהקשר הצילומי, כי אין לכם אלא את מראה עינכם שיכול לתת לכם רקע יפהפה לתמונות השונות, ולאנשי המוזיאון אין שום בעיה שתצלמו במקום.
המוזיאון נמצא ברחוב ויצמן 2 בעכו (על חומת העיר) במרחק של כ10 דק' הליכה מתחנת הרכבת או התחנה המרכזית, לאלו שלא מעוניינים בהליכה ישנן מוניות שרות שמגיעות כמעט עד למקום.
הכניסה למוזיאון הינה בתשלום, שימו לב שקיימת אופציה לקניית כרטיס משולב לכלל אתרי התיירות של עכו, סביר להניח שהמוזיאון נכלל בהם והעסק די משתלם.
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

3 באוג׳ 2010

רחובות של תקווה

הצילום הוא אומנות מתפתחת הכוללת ז'אנרים, תת זאנרים ותת תת ז'אנרים שונים ההולכי ומתפתחים מסביב למושג צילום, באיזשהו שלב כל צלם ינסה גם לפתח סגנון עצמאי ולתפוס את מקומו הייחודי בין כל מיליוני הצלמים המסתובבם בעולם.
השאלה היא איזה דחף לוחץ עלינו ואומר לנו ללחוץ על כפתור המחשף ולקלוט את הרגע? האם הרצון לפרסום, האם הרצון לביטוי עצמי או שמא השאיפה להסביר את נקודת הראות שלנו לעולם. כמובן שקיימת האוצפיה של אנשים משועממים המחפשים למלא את הזמן הפנוי שלהם בתחביב מעניין.
מכאו אני רוצה לפנות אל אחד הז'נארים המתפתחים והולכים ותופסים תעוצה - צילום רחוב.
צילום רחוב כפשוטו הוא צילום שמתבצע ברחוב, כאשר אין גבול לאובייקטים היכולים לשמש כמושא לצילום, זה יכול להיות מקבץ נדבות היושב בקרן הרחוב, האנשים העצבניים המחכים לאוטובוס שלא מגיע או סתם דמויות החולפות להן בעצלתיים מתחת לשלטי החוצות.
כמובן שכמספר השיטות מספר הצלמים, יש את אלה הדינמיים שמסתובבים ומחפשים את הפריים המושלם, יש את אלה המקימים מארב באזור הנראה להם מעניין ומקווים להלביש את עוברי האורח המתאימים בסיטואציה המתארת בשלט מאחוריהם ועוד... גם שיטות הצילום שונות החל מצילום מרחוק על מנת שלא "להתלכלך" במגע עם המצולם, צילום בגניבה, כך שהבנאדם אינו יודע שבכלל צולם ויש את האלה שדוחפים את העדשה לתוך האף של ההולמס על מנת להשיג פרספקטיבה טובה - לרוב זה משתנה אחרי אף שבור או סדק בלסת.
אבל היות ואני כאן על מנת להביא אתכם אל הלוקיישנים מעניינים, אני רוצה להזמין אתכם הפעם לשוק התקווה.
לי באופן אישי לקח זמן להבין את היופי שבשווקים, כאשר בתור נער, אבא שלי הציע לי לעשות קניות לקראת שבת בשוק בדרך כלל הייתי מוותר או מוצא דרך להתחמק, היו לכך מספר סיבות שאשמור אותן לפעם אחרת, בסופו של דבר התחלתי בכל זאת ללכת ולבצע קניות בשוק התקווה, השוק שהיה יחסית קרוב לבית, המחירים שלו היו נוחים, לרוב הדוכנים ישנה תעודת כשרות וכמובן שהייתה החנות עם הפיצוחים וסוכריות הגומי שעליה לא הייתי מוותר.
מאז התבגרתי קצת, והתחלתי לחבב את הצבעוניות של השווקים, מעבר לצבעי הפירות/ירקות ושאר המאפיינים של השוק, הייתה גם הצבעוניות של האנושית, במידה ותגיעו לשוק ביום שישי, אתם תגלו שהמקום עמוס באנשים שונים ההולכים לאורך הרחוב הראשי של השוק - רחוב התקווה, קונים, מוכרים או סתם מציעים שירות של הסעת המוצרים בעגלות שהועלמו מהסופרים ברחבי העיר.

את הרעיון לבנייתה של שכונת התקווה יזמה קבוצה של עובדי עיריית ת"א מעדות המזרח אשר החליטו לעבור מהעיר המתפתחת אל הפרברים - כאלה שלא נבנו. ומתוך דבקות במטרה רכשה הקבוצה בשנת 1935 שטח של  כ50 דונם מתושבי הכפר הערבי סלמה אשר שכן מדרום לתל אביב רבתי וכל משפחה קיבלה חלקה של 100 מ"ר לבנות עליה את ביתה.
שמה של השכונה דרך אגב, אינו נגזר מעודף פטריוטיות על שמו ההמנון הלאומי, אלא על שמה של חווה אשר שכנה על גבעת הכורכר באזור של יד חרוצים/שבח מופת ושמה בישראל The Hope Hill, חווה שהוקמה בידי מתיישבים גרמנים אשר השקיעו מעצמם במקום, והצילחו להפריח את האזור, אולם יום אחד בחודש יוני 1858 חמישה ערבים פרצו לתוך שטח החווה, רצחו את הגברים ואנסו את הנשים, בעקבות זאת ננטש המקום והעלה אבק. אנשי שכונת התקווה החליטו להנציח את סיפורו של המקום בשמה של השכונה - התקווה.

לעומת הסיפור העצוב של החווה ההתחלה של החיים בשכונה הייתה דווקא די טובה, שכונת התקווה הייתה השכונה הראשונה שנבנתה על גדתו המזרחית של נחל איילון ומעל הנחל נבנה גשר קטן שחיבר בין השכונה לבין העיר, את צרכי המקום סיפקו תושבי הכפר סלמה, אשר היו מגיעים אל הרחוב הראשי של השכונה "התקווה", פותחים דוכנים ומוכרים תוצרת חקלאית, אולם עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, החלו להיווצר יחסי איבה בין תושבי השכונה לתושבי הכפר ואלה החלו להתנכל לשכונה היהודית המבודדת, התנכלויות שלא פסקו עד לאחר מבצע חמץ שבו גורשו תושבי הכפר סלמה מהאזור שהם הפכו לשטח מלחמה, מה שהפך בעצם את שכונת התקווה לאחת החזיתות של תל אביב ולזאת שסופגת את היריות שנורו לעבר העיר העברית.
על מנת להתגבר על המחסור שנוצר בעקבות המשבר עם תושבי הכפר סלמה, החלו כמה מתושבי השכונה לנסוע לתל אביב, לקנות בשוק שם תוצרת חקלאית ולמכור אותה בדוכנים ברחוב הראשי, בדיוק כמו שנהגו השכנים הערבים מכאן הלך והתפתח השוק, עד שהפך היום למה שהוא, שוק יחסית גדול המתפרש על פני מספר רחובות, שלפני מספר שנים החליטו אפילו לקרותו, על מנת שיהיה נעים להסתובב בו בימי הקיץת החמים או החורף הגשומים.

זהו בקצרה סיפורה של השכונה, מאז עברו אי אלו שנים, ולאחורנה עלתה השכונה לכותרות עקב הקריאות החוזרות ונשנות שלא להשכיר במקום דירות לעובדים הזרים, אשר הולכים ומשלתטים על השכונה, בתי הספר וגני הילדים ולאחרונה אף נחתמה עצומה בידי רבנים ומתווכי דירות הקוראים שלא להשכיר דירות לעובדים הזרים, אבל נשאיר את הסיכסוך הזה בליבה של השכונה ונחזור לעניין הצילום.

כשאני מצלם צילומי רחוב אני מחלק אותם לשניים, או שאני מצלם בגניבה או שאני מבקש רשות, בקשת הרשות יכולה להוביל לשיחה מעניינת אם הבנאדם או פשוט לדחייה, אבל מכאן העניין יכול להפוך למעניין, מצד שני אתה אף לא יודע במי תיתקל ובאיזה יחזור הציוד איתך הביתה, לכן אני תמיד מציע לנהוג בזהירות במקרים כאלה, בכל מקרה במידה וכבר ביקשתם רשות והבנאדם סירב - כבדו בכל זאת את בקשתו לפני שאתם מצלמים אותו בהחבא.

אז איך מגיעים לשכונה: שכונת התקווה והשוק נמצאים בין דרך לוד (הכביש שמחבר בין איילון במחלף קיבוץ גלויות לכביש גהה במחלף מסובים) לבין דרך ההגנה - הכביש שמגיע ממזרח לתחנת רכבת הגנה ולתחנה המרכזית.
לאלו שמגיעים באוטובוסים, ניתן להגיע עם קו 16 מאזור רמת השיקמה ברמת גן או הכרמלית ורחוב אלנבי, קו 15 מהתחנה המרכזית, קו 7 מרמת אביב או מחולון ועוד מספר קווים שעוברים בסביבה.

עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
 

18 ביולי 2010

לדור ודור...

לאחר העדרות קצרה ועקב עומס קל בלימודים ובטיולים, אני מביא לכם סקירה קצרה אודות אחד החו0פים היפים בארץ ואני כולי תקווה שתהנו ממנו כו שאני נהנתי מהסיבוב במקום.

אני לא חושב שמישהו יתנגד במידה ואגדיר את את החוף של דור לאחד מחופיה היפים של הארץ.
מדובר ברצועת חוף באורך של כ4.5 ק"מ והוא מוכר יותר בתור חוף הבונים או חוף טנטרה.
 חוף דור הינו שארית מאחד מרכסי הכורכר המעטרים את חופה של הארץ אולם עקב תהליכי הבלייה והשחיקה אשר גרם הים נוצר במקום אחד מהחופים המפורצים ביותר בארץ עם לא במזרח התיכון כולו.
על חוף דור הוקם בזמנו מפעל לייצור זכוכית בניהולו של מאיר דיזנגוף (אותו אחד שהפך להיות ראש העיר הראשון של תל אביב), המפעל אשר הוקם על ידי רוטשילד נועד לענות על הצורך בבקבוקים למילוי יין אולם בעוד שייצור היין הפך להיות לסמל מושבות הברון הרי שבייצור הבקבוקים לא כל כך צלחה דרכו של המפעל ולאחר זמן קצר הוא נסגר.
נכון להיום קיים בסמיכות לחוף דור מוזיאון קטן הנמצא בשטח המפעל, מרכז מבקרים לציד חילזונות שמהם מפיקים את התכלת עבור הציצית, וכמובן החוף עצמו שכמו שציינתי הינו אחד החופים היפים בארץ (לדעתי).
ובו צילמתי גם (שוב לדעתי) את תמונות השקיעות הקיטשיות היפות שיצא לי לצלם עד כה.
על מנת להגיע לחוף דור עליכם לנסוע על כביש מס' 4 צפונה, לאחר צומת פורדיס עליכם לפנות שמאלה בעקבות השלט חוף הבונים, לאחר נסיעה של כ7 דק' תגיעו לגדר הסוגרת את השמורה/חוף הבונים, במקום קיימת חנייה בחינם אבל הכניסה לחוף עצמו הינה בתשלום.

ערך זה אני מקווה שיורחב בעתיד הקרוב,
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון



24 ביוני 2010

חשיפה ברמה לאומית

את אחת התוצאות היפות והאהובות עלי אני משיג בחשיפות ארוכות. אחת האופציות ה"נחמדות" במצלומת הרפלקס הוא האי-הגבלה בזמן הצילום, דהיינו, אני יכול להחליט לפתוח את התריס לאלפית שניה, למאית, לש5 שניות או ל5 דקות, הכל בהתאם לתוצאה שאני מעוניין להשיג.
במידה ותחברו את האופציה לחשיפה ארוכה למשחקי תאורה שונים כגון כאלה עם פלאש, אז התוצאות שתקבלו יהיו עוד יוצר מעניינות.
כמובן שצריך גם לדעת לבחור את המיקום הנכון לשימוש בכניקה הנ"ל, אחד המקומות האלה לפי דעתי הוא הפארק הלאומי ברמת גן.
הפארק הלאומי הינו אחוזת קבר במובן מסויים. מדינת ישראל ידעה כבר בעברה ראשי ערים מגלומניים, מאיר דיזנגוף לדוגמא שקבע את יום הולדתה של העיר ביום הולדתו שלו ועוד כה שנמצאים כיום בין החיים אז לא נציין את שמם. הפארק הלאומי ברמת גן נקבע כמקום מנוחתו האחרון של ראש עיריית רמת גן הראשון אברהם קריניצי, לא שלא מגיע לא דרך אגב.
קריניצי, אשר לומר היה האיש שהפך את רמת גן למה שהיא כיום, בזמנו נגר, פעיל ציוני וממארגני ההגנה העצמית בגרודנו בבלארוס. ב1926 כשרמת גן נותקה מתל אביב והפכה למועצה מקומית, הפך אברהם קריניצי להיות ראש המועצה הראשון שלה ומאז ועד יום מותו בשנת 1969 לא חדל מלשמש כראש העיר, זאת דרך אגב בהתנדבות מלאה. רמת גן הייתה דרך אגב גם העיר הראשונה שאימצה יחידה צבאית ומהקמתה הלכה והתפתחה ממושבה של 400 איש לעיר עם מעל ל150 אלף תושבים.
נחזור אל הפארק.

הפארק הלאומי ניטע בט"ו בשבט 1951 את הפארק יזם ראש העיר אברהם קרניצי ואת התכנון ביצע משה כבשני, מומחה לגננות ובוגר מקווה ישראל. לקהל נפתח הפארק בשנת 1953 אולם מאז הוא המשיך והתפתח כך לדוגמא עם הזמן ניטע כרם ענק ונתפתחה פינת חי שהפכה להיות בשנות ה70' לספארי של רמת גן.
ניטעו עצי אלקיפטוסים והשטח רובד במדשאות לרווחת הקהל.
בשנות ה70' גם נחפר האגם המלאכותי, אשר הלך וגדל עד אשר הגיע לגודלו הנוכחי (ולפני כשנה הוא עבר שיפוץ נוסף.) שבו ניתן היה לשוט על סירות לדוג דגים. את מימיו, דרך אגב, מקבל האגם בחורך מנחל כופר, ובמשך רוב השנה ממימי הירקון. באפר שהוצא על מנת ליצור את האגם השתמשו על מנת ליצור את "אמפיתיאטרון" הנמצא בסמוך לאגם ובו מתבצעות מדי פעם בפעם הופעות שונות.
כמובן שבפארק עצמו (השני בגדולו בארץ) ישנן פינות רבות המוקדשות לפעילויות שונות, החל ממתקני הכושר בחורשת האקליפטוסים דרך האגם עצמו, המסעדה (הלא פעילה) התקועה על האגם, אבל מוסיפה בכל זאת משהו למראה שלו ועוד.

באופן כללי הפארק יכול לשמש כמיקום מעולה למגוון סוגים של צלמים, החל צילום ציפורים, שנוטות לנוח באגם, דרך צלמי אירועיים המחפשים מקומות לצילומי החתן-כלה וכלה בצלמי נופים המחפשים נקודות קרובות לבית אך אם עניין שאותו תמיד ניתן ליצור...

בנוגע למיקומו של הפארק, הפארק משתרע בין כביש 4 במזרחי, דרך לוד בדרום ושכונת רמת השקמה במערב. הגישה הכי נוחה לדעתי אל הפארק היא דרך רחוב פרץ ברנשטיין פינת רזיאל. אתם יכולים להמשי עוד קצת ישר ולהגיע אל החניונים ולצאת משם ברגל, לאלו שמגיעים עם רכב תרדו לכיוון רמת רמת גן במחלף אלוף שדה, בצומת הבא תפנו לרחוב ברנשטיין ותמשיכו איתו ישר עד שתגיעו.
במידה ואתם כמוני, מתניידים בעיקר בתחבורה ציבורית, אזי הקווים 30,35,67 יביאו אתכם עד הכניסה עצמה אל הפארק.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.


21 ביוני 2010

מרכז גולדה

אחד מיתורנותיו של הכרך הגדול המכונה בשפה המודרנית עיר הוא באוסף הלוקיישנים שבו.
קחו לדוגמא את תל אביב רבתי, העיר החמה והלחה הזאת, הנושקת לחופו של הים התיכון, מאחדת בתוכה מגוון כל כך רחב של סגנונות בנייה שזה מדהים. בשונה מערים רבות אחרות הבנויות בסגנונות בנייה די דומים ומונוטוניים, תל אביב יכולה לשמש כמוזיאון לאדריכלות, מגוון הסגנונות הרחב הקיים בעיר זיכה אותה בין השאר בתואר העיר הלבנה מטעם אונסק"ו והכרזתה כאתר מורשת עולמי, הסיבה לכך למען האמת היא די מצחיקה: ייחודה של תל אביב אינו באוסף בתי הבאוהואס שלה אלא באוסף הבתים בסגנון הבינלאומי, סגנון הבאוהאוס אכן קיים בתל אביב, והיה מקובל באירופה בשנות ה20' וה30' של המאה הקודמת, אך עקב ההפגזות במלחמת העולם השנייה נמחו רוב הבתים האלה מעל פני האדמה והמדגם הכי גדול מהם נותר דווקא כאן בארץ הקודש ובעיר החול - תל אביב.
וכאן נבצע קפיצה קטנה מהסגנון הפונקציונאלי הבאוהאוסי והבינלאומי אל מרכז גולדה במרכזה של תל אביב.
בשנות ה50' עברה בעיריית תל אביב החלטה להקים "מרכז תרבות" הייתה זו מעין תקופה של הקמת מרכזים, כך לדוגמא הקימו על מקומה של גימנסיה הרצליה את המע"ר (מרכז עסקים ראשי) הוא מגדל שלום מאיר.
לאחר דיונים ארוכים בועדות העירייה הוחל בבנייתו של המרכז.
המבנים שנבנו בתחילה היו בית המשפט, לאחר מכן נבנה משכן למוזיאון לאומנות של תל אביב, אשר החל בביתו של מאיר דיזנגוף ולאחר מספר גילגולים הגיע למנוחה ולנחלה במקומו כיום. המבנה דרך אגב נחנך בידיה של הגב' גולדה מאיר, או כפי שרבים אוהבים להגדירה: "ראש הממשלה הכי גבר שהיה במדינת ישראל", מה שמסביר את מקור שמו של המתחם.
מאוחר יותר לקראת סוף שנות ה70' נחנכה מבנה הקבע של הספרייה העירונית "בית אריאלה" (ביתי השני בתקופת התיכון) על שמה של אריאלה גטר נערה שנפטרה מספר שנים לפני כן ומשפחתה תרמה כפסים רבים להנצחתה.
בהמשך הדרך בשנות ה80' הוחלט לבנות מרכז לאומנויות הבמה. לצורך זה נשכר האדריכל יעקב רכטר.
יעקב רכטר (1924-2001) בנו של האדריכל זאב רכטר, זכה בהחלט להציב את רגלו בפנתאון האדריכאלי של מדינת ישראל בכלל ובתל אביב בפרט, בין המבנים שהוא תכנן נמנים: בנה בית המשפט בת"א, המרכז לאומנויות הבמה, תיאטרון הקאמרי, היכל התרבות, יד לבנים בהרצליה, בתי חולים, ספריות, כיכרות ומה לא.
על המרכז לאומנויות הבמה הוא כתב:" ...המשכן מנסה לתת ביטוי אדריכלי לשילוב בין הרצון להציב בעיר מבנה בעל נוכחות ציבורית מרשימה, לבין אופייה הבלתי פורמלי ונעדר המונומנטליות של תל-אביב. עקרונית משתלב הבניין בקנה המידה של הבניינים הקיימים בסביבה, בין אם אלה בנייני המגורים ברחוב לאונרדו דה וינצ'י, או מבני הספרייה והמוזיאון. שערי הכניסה מחד ומגדל הבמה מאידך, הם המרכיבים היחידים החורגים מקנה המידה של הסביבה ומעניקים למבנה מידה ניכרת של נוכחות ציבורית, כיאה לתפקידו כמרכז חשוב במרקם העירוני.
אולם האופרה במשכן האמנויות איננו מנסה להיות דומה לאולם אחר. הוא נעדר לחלוטין ציטטות מן העבר ומנסה להיות מקום חגיגי ומרגש ועם זאת שקט ומאופק, שאינו משתלט על העשייה האמנותית המתרחשת על הבמה אלא תומך בה... עיצוב המרכיבים השונים של הגדרת חלל האולם קשור קשר אמיץ עם צרכי הבמה והאקוסטיקה." (מתוך אתר בית האופרה).
אם הזמן נוספו מסביב לבית האופרה מבנים נוספים וכך לדוגמא בתחילת שנות ה2000 עבר למקום תיאטרון הקאמרי והבנייה מסביב עוד נמשכת....
כאן היה יפה לסיים את פוסט אודות המרכז על "מרכזיו" השונים, אבל אני רואה חובה לעצמי לציין את הגינה שנבנתה מסביב למתחם, כך לדוגמא תוכלו למצוא בין בית אריאלה למוזיאון האומנות גן פסלים פוסט מודרניסטיים, מאחורי בית האופרה תמצאו גינה ירוקה (פארק משפ' דן - תרומה מקנדה) המגיעה עד לתיכון צייטלין שבו היה לכותב הכבוד "להתחנך"  בין כיתה ז' ל י"ב. חובבי האקשן שבין הקוראים, יוכלו למצוא כאן נערים מתאמנים  ברכיבה על קרש על גלגלים המכונה "סקייטבורד" וחובבי השלווה יוכלו למצוא כאן אתר מוצל עם אנדרטה (שאין לי מושג לצורך מה נבנתה) המשתמשת במוטיבים של סלע ומים.
וממש לסיום אני חייב לציין את החנייה של המרכז, אשר יכולה לשמש כלוקיישן בפני עצמו, מדובר במבמנה בטון היורד כ3-4 קומות אל מתחת לפני האדמה.
אז מה תמצאו מבחינת צילומים. קודם כל המקום מהווה גן עדן לחובבי צילומי האדריכלות, המבנים הפונקציונאליים, על סף הפלצנות, אבל בלי לעבור את הטעם טוב (לדעתי האישית) מהווים מקום אסטתי ויפה לצורך צילומים. צלמי האקשן יוכלו למצוא כאן בשעות אחה"צ את החברה שמאתנים כאמור בקפיצות מעל המשוכות עם הסקייטבורד שלהם ולצלמי אירועיים המקו יכול שמש כנודה נוספת שאפשר לקפוץ אליה בדקה ה90 לצורך צילומי חתן כלה על הסף הלא קונבנציונאלי.
אז איפה נמצא המרכז  הנ"ל: על מנת להגיע אל המשכן לאומנויות הבמה, כל מה שעליכם לעשות הוא להגיע אל פינת הרחובות שאול המלך פינת לאונרדו דה וינצ'י, המקום נמצא במרחק של כ20 דק' הליכה מרכבת צפון, או לעצלים המעדיפים לקחת אוטובוס קווים 18,9,28,82,149 ועוד... חנייה מסביב יש בשפע אבל בתשלום.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.