הפעם הזאת, אני רוצה להציג לכם פנינה אמיתי בתוך תוכה של עיר הקודש - ירושלים.
לפני זמן מה (על אף שסיימתי את חוק לימודי) הצטרפתי לקורס מורי דרך (ותודה לבני פרנקל שהביאני עד הלום ולעדינה מאייר) לסיור "ירושלים בתקופה הבריטית", סיור מהנה ביותר בשכונת רחביה וטלביה, כאשר את הסיור התחלנו בבית החולים למצורעים, ואת סיפורו של המקום הזה אני רוצה להביא אליכם היום:
את הסיפור על בנייתו של המקום אני אתחיל בנקודה קצת אחרת, והיא בקתות המצורעים שצדו את עינייהם של מספר תיירים גרמנים אשר ביקרו בארץ הקודש בשנות ה80' של המאה ה19', (תבינו בעצמכם עד כמה נהרס מצב רוחם לאחר סיור מהנה ביותר בארץ הקודש לאור החשיפה למראה המזעזע וחסרת ההתחשבות של מורה הדרך שלהם) לאחר שהזדעזעו מהמצב החליטה אותה חבורה לתרום סכום נכבד עבור מבנה שישמש למגורי המצורעים, כך נבנה בית החולים הראשון למצורעים בירושלים, היום מדובר במקום שבו שוכנת הקונסוליה האמריקאית ואסור לצלם במקום. לאחר שהמקום התמלא, החליטו להקים בית חולים נוסף והוא המבנה שעליו אני רוצה לדבר בפוסט הזה.
אני מניח שכאשר אנחנו מסתכלים על המבנה, הדבר הראשון שאנחנו קולטים הוא את הגדר הבנויה בגובה של כשני מטרים המקיפה את כל המתחם, כאן צריך להבין את משמעותה של מחלת הצרעת. המחלה שעליה אנחנו מדברים היא מחלה נוראית למרות שעיקר הנזק הוא בעיקר קוסמטי, היא לא אותה המחלה המופיעה במקרא אשר נועדה לתת איזה שהוא איתות לבן אדם מסויים לשנות את דרכיו הנלוזות לפני שתשכח ימינו ותדבק לשונו לחיכו.
הצרעת שאנחנו עוסקים בה כיום מוכרת בעולם כמחלת הנסן (על שם ארמור הנסן הרופא שהגדיר את המחלה), והיא מחלה שניתנת לטיפול, כאשר 95% מהאוכלוסיה מחוסנים כנגד החיידק שגורם למחלה באופן טבעי. ואילו אלו שחלו במחלה נאלצו לקחת קוקטייל תרופות למשך מספר חודשים עד שחלפו התסמינים שלה שגרמו בעיקר לכיעור פיזי מתון, במידה וחשקה נפשכם להרחיב ולקרוא עוד אודות המחלה, אתם יכולים לקרוא עליה כאן בויקפדיה.
הדבר השני הבולט בבנין היא הכתובת: "JUSES HILFA" - "עזרת ישו" בגרמנית - זאת כתזכורת למי שנתן את הכסף לבניית המקום וכמובן שימש את האחיות מהמסדר הדאקוניסטיות מגרמניה שלקחו על עצמן לטפל בחולים. כמובן שהדבר הנוסף שבולט לעין הוא החצר הענקית ששימשה את דיירי הבניין להתאוורת אך יותר מכל סיפקה להם גם תעסוקה, היות שבשל מצבם החיצוני לא יכלו החולים לצאת ולהתערבב בחברה סיפקה להם הגינה את הצרכים הבסיסיים, כגון ירקות שגודלו במקום וכן רפת קטנה שסיפקה את מוצרי החלב.
מי שתכנן(ו) את הבניין , היה האדם שאחראי לחלקים נרחבים מהבנייה הירושלמית באותה תקופה (בית תבור ברחוב הנביאים/ בית ספר למל/ בית החולים הגרמני בעיר העתיקה ועוד...) הלא הוא קונארד שיק, את הו' בסוגריים הוספתי משום שעל תכנון הבניין חתום גם תיאודור זנדל, אולם ככל הנראה האיש שימש כחתומת גומי עבור שיק היות שזה האחרון היה חסר תעודת אדריכל, את תואר הדוקטור שלו הוא קיבל בתור הוקרה ולשם כבוד בערוב ימיו, כאשר את כל השכלתו בתחום הארכיטקטורה, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, קרטוגרפיה והיסטוריה רכש שיק באופן אוטודידקטי לחלוטין ובעקבות כך על מנת קבל עבודות היה זקוק לחבר שיאשר את תוכניותיו בטרם הגשתם לעיני הלקוח.
כאן אני אדלג לסוף הסיפור ואקרב את סיפורו של הבניין לימינו. בסוף שנות ה80', עקב ירידה בכמות המאושפזים, פיתוח התרופות ולמעשה העלמותה הכמעט מוחלטת של המחלה הפך המבנה מבית חולים אישפוזי, למרפאה טיפולים שאליה היו מגיעים החולים למעין אישפוז יום, אולם בתחילת שנות ה2000 נסגרה גם המרפאה הזאת והמבנה הועבר לרשות משרד הבריאות, שברשותו הוא נמצא עד היום, אם כי עקב הפיכתו למבנה המיועד לשימור עתיד המבנה לעבור לידיה של עיריית ירושלים.
נכון להיום הכניסה למבנה מתבצעת משער קטן ברחוב כ"ט בנובמבר ואין שום בעיה להכנס פנימה.
אני באופן אישי, לא הייתי חושש להביא לשם חתן-כלה לסט של צילומים על המדרגות ובין הרקפות, היות שהמקום מעניק רמת פרטיות די גבוהה ולוקיישן ייחודי שרבים היו מתקנאים בו לאחר הצפייה באלבום, מה שכן לצורך ביצוע צילומים רציניים כדאי לדעתי להיות מנומס להרים טלפון ולתאם עם המקום.
המבנה עצמו נמצא ברחוב כ"ט בנומבר פינת דוד מרכוס (קצת מתחת לתיאטרון ירושלים) וניתן להגיע אליו עם קו מס' 13 בירושלים כמובן.
וממש לפני סיום, במידה ועיתותכם בידיכם (יענתו יש לכם זמן מיותר), אני ממליץ בחום לצאת לסיבוב ברחובותיה של שכונת טלביה ולראות בתים בסגנון שכבר לא בונים כאשר לכל בית סיפור ייחודי משלו ומאפיינים אדריכליים המייחדים אותו מפני כל השאר, רק על מנת לסבר את האוזן, בית אלף לילה ולילה שבו השתכנה אחר כבוד ראש הממשלה הכי גבר שהייתה למדינת ישראל - גולדה מאיר, בית משפחת מס, הבעלים של הוצאת ראובן מס שהיה אביו של דני מס - מפקד מחלקת ההר הידוע כמחלקת הל"ה ועוד... ועוד...
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
לפני זמן מה (על אף שסיימתי את חוק לימודי) הצטרפתי לקורס מורי דרך (ותודה לבני פרנקל שהביאני עד הלום ולעדינה מאייר) לסיור "ירושלים בתקופה הבריטית", סיור מהנה ביותר בשכונת רחביה וטלביה, כאשר את הסיור התחלנו בבית החולים למצורעים, ואת סיפורו של המקום הזה אני רוצה להביא אליכם היום:את הסיפור על בנייתו של המקום אני אתחיל בנקודה קצת אחרת, והיא בקתות המצורעים שצדו את עינייהם של מספר תיירים גרמנים אשר ביקרו בארץ הקודש בשנות ה80' של המאה ה19', (תבינו בעצמכם עד כמה נהרס מצב רוחם לאחר סיור מהנה ביותר בארץ הקודש לאור החשיפה למראה המזעזע וחסרת ההתחשבות של מורה הדרך שלהם) לאחר שהזדעזעו מהמצב החליטה אותה חבורה לתרום סכום נכבד עבור מבנה שישמש למגורי המצורעים, כך נבנה בית החולים הראשון למצורעים בירושלים, היום מדובר במקום שבו שוכנת הקונסוליה האמריקאית ואסור לצלם במקום. לאחר שהמקום התמלא, החליטו להקים בית חולים נוסף והוא המבנה שעליו אני רוצה לדבר בפוסט הזה.
אני מניח שכאשר אנחנו מסתכלים על המבנה, הדבר הראשון שאנחנו קולטים הוא את הגדר הבנויה בגובה של כשני מטרים המקיפה את כל המתחם, כאן צריך להבין את משמעותה של מחלת הצרעת. המחלה שעליה אנחנו מדברים היא מחלה נוראית למרות שעיקר הנזק הוא בעיקר קוסמטי, היא לא אותה המחלה המופיעה במקרא אשר נועדה לתת איזה שהוא איתות לבן אדם מסויים לשנות את דרכיו הנלוזות לפני שתשכח ימינו ותדבק לשונו לחיכו.
הצרעת שאנחנו עוסקים בה כיום מוכרת בעולם כמחלת הנסן (על שם ארמור הנסן הרופא שהגדיר את המחלה), והיא מחלה שניתנת לטיפול, כאשר 95% מהאוכלוסיה מחוסנים כנגד החיידק שגורם למחלה באופן טבעי. ואילו אלו שחלו במחלה נאלצו לקחת קוקטייל תרופות למשך מספר חודשים עד שחלפו התסמינים שלה שגרמו בעיקר לכיעור פיזי מתון, במידה וחשקה נפשכם להרחיב ולקרוא עוד אודות המחלה, אתם יכולים לקרוא עליה כאן בויקפדיה.הדבר השני הבולט בבנין היא הכתובת: "JUSES HILFA" - "עזרת ישו" בגרמנית - זאת כתזכורת למי שנתן את הכסף לבניית המקום וכמובן שימש את האחיות מהמסדר הדאקוניסטיות מגרמניה שלקחו על עצמן לטפל בחולים. כמובן שהדבר הנוסף שבולט לעין הוא החצר הענקית ששימשה את דיירי הבניין להתאוורת אך יותר מכל סיפקה להם גם תעסוקה, היות שבשל מצבם החיצוני לא יכלו החולים לצאת ולהתערבב בחברה סיפקה להם הגינה את הצרכים הבסיסיים, כגון ירקות שגודלו במקום וכן רפת קטנה שסיפקה את מוצרי החלב.
מי שתכנן(ו) את הבניין , היה האדם שאחראי לחלקים נרחבים מהבנייה הירושלמית באותה תקופה (בית תבור ברחוב הנביאים/ בית ספר למל/ בית החולים הגרמני בעיר העתיקה ועוד...) הלא הוא קונארד שיק, את הו' בסוגריים הוספתי משום שעל תכנון הבניין חתום גם תיאודור זנדל, אולם ככל הנראה האיש שימש כחתומת גומי עבור שיק היות שזה האחרון היה חסר תעודת אדריכל, את תואר הדוקטור שלו הוא קיבל בתור הוקרה ולשם כבוד בערוב ימיו, כאשר את כל השכלתו בתחום הארכיטקטורה, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, קרטוגרפיה והיסטוריה רכש שיק באופן אוטודידקטי לחלוטין ובעקבות כך על מנת קבל עבודות היה זקוק לחבר שיאשר את תוכניותיו בטרם הגשתם לעיני הלקוח.
כאן אני אדלג לסוף הסיפור ואקרב את סיפורו של הבניין לימינו. בסוף שנות ה80', עקב ירידה בכמות המאושפזים, פיתוח התרופות ולמעשה העלמותה הכמעט מוחלטת של המחלה הפך המבנה מבית חולים אישפוזי, למרפאה טיפולים שאליה היו מגיעים החולים למעין אישפוז יום, אולם בתחילת שנות ה2000 נסגרה גם המרפאה הזאת והמבנה הועבר לרשות משרד הבריאות, שברשותו הוא נמצא עד היום, אם כי עקב הפיכתו למבנה המיועד לשימור עתיד המבנה לעבור לידיה של עיריית ירושלים.נכון להיום הכניסה למבנה מתבצעת משער קטן ברחוב כ"ט בנובמבר ואין שום בעיה להכנס פנימה.
אני באופן אישי, לא הייתי חושש להביא לשם חתן-כלה לסט של צילומים על המדרגות ובין הרקפות, היות שהמקום מעניק רמת פרטיות די גבוהה ולוקיישן ייחודי שרבים היו מתקנאים בו לאחר הצפייה באלבום, מה שכן לצורך ביצוע צילומים רציניים כדאי לדעתי להיות מנומס להרים טלפון ולתאם עם המקום.
המבנה עצמו נמצא ברחוב כ"ט בנומבר פינת דוד מרכוס (קצת מתחת לתיאטרון ירושלים) וניתן להגיע אליו עם קו מס' 13 בירושלים כמובן.
וממש לפני סיום, במידה ועיתותכם בידיכם (יענתו יש לכם זמן מיותר), אני ממליץ בחום לצאת לסיבוב ברחובותיה של שכונת טלביה ולראות בתים בסגנון שכבר לא בונים כאשר לכל בית סיפור ייחודי משלו ומאפיינים אדריכליים המייחדים אותו מפני כל השאר, רק על מנת לסבר את האוזן, בית אלף לילה ולילה שבו השתכנה אחר כבוד ראש הממשלה הכי גבר שהייתה למדינת ישראל - גולדה מאיר, בית משפחת מס, הבעלים של הוצאת ראובן מס שהיה אביו של דני מס - מפקד מחלקת ההר הידוע כמחלקת הל"ה ועוד... ועוד...
אז עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
