12 במאי 2010

דגמים היסטוריים בעיר דוד...


היום כ"ח באייר, יום חגה של ירושלים וכשאני אומר ירושלים, לכל אחד עולות אסוציאציות אחרות בראשו, חלק יחשבו על עיר דוד, חלק יחשבו על החרדים, חלק על הכותל והמבוגרים שבינינו יזכרו במוטה גור – מח"ט צנחנים, מכריז: "הר הבית בידינו".

עבורי ירושלים היא יותר מכל הצומת שמאחד את כלל עם ישראל בינו לבין עצמו ובינו לבין ההיסטוריה שלו. אחרי ככלות הכול לכאן במה שהיה מוכר לימים כעיר התחתית נכנס דוד והפך אותה לעירו, כאן קצת מעל לעיר דוד בנה שלמה את בית המקדש, כאן (פחות או יותר) התעוררו המרידות כנגד כובשי העם והארץ אשר שאפו להפוך את העיר לפוליס הלניסטי ולכאן בסופו של דבר כולנו חוזרים.
סיפורה של ירושלים הוא מרתק החל מהתקופה הכנענית התיכונה והיישוב היבוסי ועד לימינו אנו עם המחלוקות סביב איחודה או פילוגה של העיר סביב שאלות הדת והלאום, אבל הפעם נוותר על הויכוחים הפוליטי-פילו-תאו-סופיים ונקדיש פוסט קצר למגדל דוד.
מגדל דוד לא קשור לדוד, לפחות לא לדוד המלך, אני לא יודע עם לאחד מפועלי הבנייה קוראים דוד, יוסף או אברהם. למעשה עירו של דוד המלך התרכזה אך ורק בשטחה של עיר דוד היום, על שטח מצומצם של כ40 דונם.
את הבניה במיקום שבו נמצא מגדל דוד התחילו דווקא החשמונאית (אלה עם חנוכה) בערך במאה ה2 לפני הספירה. בהמשך הדרך הגיע הורדוס ועל הנקודה הגובה הזאת מעל נחל הצולב, בנה לעצמו את המצודה. סביר להניח ששאריותיה עדיין נמצאות מתחת לעיר דוד ומתחת לתחנת המשטרה שנמצאת בעיר העתיקה. נקפוץ כמה שנים קדימה ונגיע לכיבושים היותר מאוחרים של העיר על ידי המוסלמים ששיקמו או למעשה בנו מחדש את המקום, הצלבנים  שהרחיבו אותו והעות'מנים שהעניקו לו את הכינוי "מסגד המלך דוד".
נכון להיום (החל משנת 1989) משמש המקום כמוזיאון לתולדות ירושלים. מחשבה רבה הושקעה במוזיאון, והמעבר בו למעשה הינו מעבר לכל אורך ההיסטוריה של ירושלים. בתור התחלה לאחר שמבקרים בחצר המקום, ניתן לעלות אל הגג ולקבל תצפית יפהפייה על כל סביבתה של העיר העתיקה ומחוצה לה. לאחר מכן נכנסים לסרט קצר המתאר את תולדות ירושלים, וממנו מתחילים במסע בין החדרים השונים המתארים את ירושלים החל מהתקופה הכנענית-יבוסית ועד לשחרורה של העיר ב כ"ח באייר 1967.
המוזיאון עצמו לא בנוי בתור חלל של מוצגים, את כל אלה ניתן לראות במוזיאון ישראל או במקומות אחרים אלא הוא מביא המחשות באמצעות דגמים של מבנים ובובות של דמויות המתארות את שיא האופנה בתקופותיה השונות של ירושלים.
במהלך הסיור במקום תראו מגוון מאוד רחב של אמצעי המחשה, מעבר לדגמים כמו הולוגרמות, תמונות ועוד...
וכמובן במהלך ביקורי שם, אף אחד לא הפריע לי לצלם כאוות נפשי, דרך אגב, במקרה הזה מומלץ ביותר להביא פילטר פולרייזר כי למרות שרוב המוצגים אינם נמצאים מאחורי הזכוכית הרי שיש בכל זאת גם כאלה.
ושתי פנינים לסיום: האחת חדר האיסלאם, החדר הנ"ל עוצב בתוך מסגד מקורי, כולל המחראב ועמדת הדרשן ומסיבוב כמובן כל המוצגים כגון דגם כיפת הסלע ועוד...
ולאלה שעיתותיהם בידם, אני ממליץ בחום לצאת למסע קצר על חומה של העיר, על חומתה העות'מנית של העיר העתיקה נבנתה טיילת נחמדה המקיפה את חלקה של העיר, וניתן לעלות עליה ליד מגדל דוד ולרדת לא רחוק משער האשפות.
חג שמח ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

נ.ב: עדכון קצת אישי: בשעה טובה ומוצלחת סיימתי את קורס מורי הדרך בישראל, אבל עקב חסרונו של מבחן תקופתי מסויים אני נאלץ לדחות את גישתי למבחן הרישיון לחודש נובמר. 


6 במאי 2010

מבעד לחלון

לא פעם, היינו רוצים לדעת שכולם רואים את העולם מנקודת המבט שלנו. אני בטוח שכל ראש ממשלה חושב לפחות פעמיים ביום בדיוק כך. אבל המציאות היא קצת שונה כל אחד ואחד מאיתנו, וזה אחד הדברם שאני אוהב בצילום, הוא מאפשר לנו להעביר את פחות א יותר את תחושת המציאות שלנו.
הרבה פעמיים קורה שאני בא לצלם תמונה ואני יודע בדיוק איך היא תצא, בניגוד לכך קורה לא פעם שאני מנסה מצלם תמונה, והתוצאה שונה לגמרי ממה שחשבתי א ציפיתי לראת. וכאן אני וצה שלב תחביב נוסף, שלי - כתיבה. באופן אישי אני מאמין כי למילה הכתובה ישנו כוח גדול יותר מאשר לתמונה, המשפט "תמונה שווה אלף מילים" לא מסתדר אצלי כל כך. למילים ישנה יכולת להביע תחושות בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר תמונה, אבל הקישר בין השניים, בין הטקסט לתמונה, יכול ליצור כבר משהו הרבה יותר חזק.
אני רוצה להביא לכם כאן קטע קצר שכתבתי, עניין של מצב רוח, ולאחורנה הצלחתי לשדך לו סידרה של תמונות אשר תאמה את מצב הרוח האפור, שבעתיו נכתב טקסט.

מבעד לחלון:

עצב נשקף מבעד לחלון, היום האפור עומד להפוך לעוד ערב של שיממון, אותו העץ שלא משתנה עדיין עומד מול החלון חוסם כמעט לגמרי את כל שדה הראיה, השלג מכסה את עדן החלון והגשם הופך אותו לעיסת בוץ אפורה.
השעמום שוב הולך ומשתלט עלי, לא נשאר לי שום ספר שלא קראתי, בטלוויזיה מראים שוב ושוב את אותו הזבל ורק הפרסומות משתנות פעם בחודש וחצי למשהו חדש.
הירח מתחיל להראות, שולח אור לבן שמכסה את העץ והופך את השלג שוב ללבן, רעש של מכונית חולפת, חולף ליד האוזן ונמוג כלאחר יד, חוסר התנועה מכביד עלי כמו השלג על אדן החלון, הבדידות גם היא לא תורמת הרבה ונמאס לי כבר לחשוב! הכוכבים יוצאים אחד לאחד בשמים, לו רק ויכולתי לצאת ולהצטרף אליהם ולא להיות כבול למקום הזה.
החושך יורד ומכסה את העיר וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לשבת ולהתבונן בעץ שנמצא מחוץ לחלון ולחשוב על בדידותי, קילוח דק של גשם מתחיל לרדת מונוטוני ובלתי פוסק כלועג לי- זה היושב בתוך הבית בלי לזוז לעומת קלות וחופש תנועתו, הזורמת והמתפזרת עם כיוון הרוח, אך לו רק יכולתי לנוע כמו הרוח, לראות עולם, לשוטט חופשי בלי הכבלים שמרתקים אותי למקומי וחוסמים את חופש התנועה שלי ממני ומהעולם, לו רק יכולתי הייתי קם, ויוצא מבית כלאי הנצחי, עוזב את הכל, בורח מכל אחריות והופך לרוח. הייתי  משוטט אז חופשי בלי מחשבה, סתם משוטט בלי כלום, בלי גוף, בלי קירות, בלי הכלא שאני כלוא בתוכו מחוסר ברירה, והרצון הזה לחופש הורג אותי. הוא מכרסם בי גרוע יותר מאשר כל מחלה ממארת, הוא יושב חי בתוך המוח ולא נותן לי מנוח, לו רק לא היה לי את הגוף הזה שכובל אותי למקומי!
עצב נשקף מבעד לחלון, הלילה נסוג מפני השמש המתחילה בזריחתה, וכל מה שנשאר לי הוא להניח את ראשי על הצוואר בתנוחה היותר נוחה, ולהירדם, כבול בתוך הגוף הזה, הרובץ על כיסא גלגלים- הכלא הנצחי.