מסביב נהם הסער...

"אומתם לא היתה להם אם
לא ידעה בצאתם לדרך
היה לילה עמוק ונושם
כתמיד בניסן, הירח.

וישבה שם עדת נערים בני בלי שם
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם עלי רגל של אש
מדורה חגה נעה ברוח
לא יותר אך בכתב האומה העיקש,
אותו לילה נחרט עלי לוח..."
 
במשך שנים העסיקה אותי השאלה, איך היה אמור להגמר הספר "אורי" של אסתר שטרייט וורצל, לפני מספר שנים גיליתי את התשובה בראיון שנערך עם הסופרת, כאשר בין שאר השאלות עלתה בדיוק השאלה השאלה הזאת, התשובה שלה הייתה, ואני לא מצטט במדוייק, אבל התשובה הייתה אי שם בין, התנוון כמו כל בני דורו בין נהרג במלחמה ולכן הסוף נשאר פתוח לדמיונם של הקוראים הצעירים והיותר אופטימיים.
לאחרונה, נתקלתי באחד מהשירים של הגששים: "איפה כל החבר'ה", וקיבלתי את התשובה לשאלה שכל-כך הציקה לי, אז איפה באמת כל החבר'ה? איפה כל אותם "מקימי המדינה", החבר'ה שישבו מסביב למדורה חשופי מרפקים וברך?
הנה התשובה כפי שהיא מופיעה בשירו של עמוס קינן:

מסביב נהם הסער
אך ראשנו אז לא שח
לפקוד תמיד היינו,
אנו אנו הפלמ"ח.

אז היה הכל אחרת,
זה נראה רחוק כל כך,
הירדן והכנרת
זה נגמר כבר ונשכח.
...
גד נסע לו לקמצ'טקה
לחפש את המחר.
הוא מאומה לא מצא שם,
אבל הנה לא חזר.
...
לא נשאר עם מי לשבת
לא נשאר עם מי לשתות
רק בלב הומה עצבת
רק מיתר ממשיך לרטוט. 

מאז עברו אי אלו שנים, הרבה עצים צמחו על מדרונות שער הגיא וגם המשרויינים העלו לא מעט חלודה ולי יצא להגיע כבר מספר פעמים מספק לקריית ענבים על מנת להקדיש למקום פוסט.

הייחוד של קריית ענבים הוא בהיותו בית העלמין החטיבתי היחיד בארץ. כאשר אתם עוברים בין מצבות הגיר הלבנות, מה שאתם רואים למעשה הוא את האנשים שנמצאים אי-שם ברקע מאחורי סיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות, כי כמו שכבר כתבתי מדובר בבית העלמין החטיבתי-תקופתי היחיד בארץ. 


קצת לפני עזיבת הבריטים את הארץ, הוחלט לאגד את גדודי הפלמ"ח לחטיבות מסודרות, וכך ב16/4/1948 הוקמה חטיבת הראל, אשר הכילה בתוכה את גדוד הפורצים, גדוד ירושלים וגדוד שער הגיא. את מקום מושבה קבעה החטיבה הצעירה בקיבוץ קריית ענבים. 
במהלך הקרבות, עם נפילת הלוחמים נוצר צורך גם במקום קבורה, את הלוחמים החליטו לקבור בצמוד לבית העלמין האזרחי של קריית ענבים, יש הרואים בזה עד היום את השילוב בין הלוחמים לחברי הקיבוץ. גם למשפחות הנופלים ניתנה האופציה להקבר בצמוד לקברי ילדיהם שנפלו במהלך המלחמה. 
הנופלים נטמנו כאן בחלקות מבצעיות, כך ניתן למצוא כאן את חלקת נופלי הקרב על הקסטל, הנופלים על קרב נבי סמואל, כולל המ"פ חיים פוזננסקי (פוזה) אשר המשיך במבצע למרות פקודת הנסיגה. ועוד, מבצעים מבצעים.

כאן בזמן שאתם עומדים בין מצבות הגיר הלבנות של בית העלמין הצבאי אני רוצה להביא עוד שיר, הפעם אחד שנכתב באופן ישיר על החטיבה, כי, כמו שאתם בודאי יודעים, מלחמת העצמאות הייתה המלחמה הקשה בתולדות ישראל ולא מהבחינה שחמש צבאות שונים פלשו לשטח המדינה הצעירה אלא שבמהלך אותה שנה שבה נמשכה המלחמה איבדנו כששת אלפים איש, אחוז שלם מהאוכלוסיה של המדינה הצעירה שמנתה בסך הכל 600 אלף תושבים. 

ואחד השירים שנכתבו באותה התקופה, מספר בדיוק על זה, על זה שבזמן שהחיילים היו יוצאים למבצע, הם היו שומעים את המקושים חופרים קברים בתוך האדמה הגירנית של הרי יהודה וכל פעם היה את החייל התורן אשר היה מעיר לחופרים: "חבר'ה תעבדו יותר מהר, יצאנו לדרך!".


היות שהפוסט קצר והסיפורים רבים, אני רוצה להביא כאן המלצה לקריאה, ולספר בקצרה על אחד המ"פ הצעירים של החטיבה. מדובר באהרון שמי, שנולד ב29/5/26 ונהרג בקרב בהרי יהודה על שחרור הדרך לכפר עציון מכדור טועה 19/10/48. בדרך בחייו הוא הצליח להשפיע על אנשים רבים בין עם זה בעלייה לחוקוק, בקיבוץ בית הערבה או באוהל בזמן ההכשרה של הפלמ"ח. מספיק על מנת להוציא לזכרו ספר, בעריכת אביו - מנחם שמי, אשר טרח לקבץ את הזיכרונות ולערוך אותם בספר בשם "חברים מספרים על ג'ימי".
וכך מתוך כל הספר אני אביא פיסקה שבה מתארת אותו אימו: "אתם קוראים לו ג'ימי, ג'ים, ואכן הוא הגה חיבה לכינוי זה של חבריו, אבל אני קראתי ו אהרון, אהרונצ'יק, אהרנ'לה, ובשם הזה אכנהו גם עכשיו. דברים רבים סיפרתם שלא היו ידועים לי עד כה, עולמו של ג'ימי, עולם המצוקות והסכנות והקרבות, שהוא הסתיר ממני. ג'ימי שלכם היה היה "חברמן", ליצן, שובב, גיבור קרבות, ואהרון שלי היה רגשן אינטימי וגלוי לב, אהב שאפנקנו, אלטפו ואעודדו, כי לעיתים..." את ההמשך אתם תוכלו למצוא בספר.


מנחם שמי, אביו של אהרון, היה האיש שהחליט להקדיש את חייו ללהנצחת בנו, וכך בנוסף לספר שיצא ב1952, עיצב מנחם שמי את האנדרטנה לזכר חללי החטיבה שנמצאת בראש הגבעה של בית העלמין. בנוסף לכך הוא ואישתו נטמנו לצד בנם בבית העלמין בקריית ענבים, כאשר על קברו של מנחם שמי כתוב "מנחם שמי - צייר" ואילו על מצבתה של אישתו נאמר נאמר בפשטות "רבקה שמי אשת הצייר"

היות שהפוסט הגיע לסיומו, ואני לא רוצה להשאיר אתכם במצב הרוח של "קרב הראל", אני מביא כאן את חלקו השני של השיר של עמוס קינן, אז בזמן שאתם מדליקים את המדורה וזורקים כמה קרטופלעך פנימה, הביאו איתכם את המערכת, ושימו את השיר הנפלא הזה בביצוע של הגששים:




אבל יום אחד
השעה הייתה חמש דקות לשתיים עשרה
בקול ישראל והחזאי אמר:
"מעונן חלקית
יש לצפות למטרות כבדים"
והקריין אמר:
הלו, הלו
משה, משה
אתה שומע אותי?
"צה"ל קורא לך מותק,
חזור"

גד לקח טרמפ מקמצ'טקה
מוטי התנדב מיד
רותי התגייסה עם נחצ'ה
שלא יילחם לבד.

ג'ו הפך להיות שוב יוסי
דן חזר כבר מהוואי
דב ברח ממעשיהו
יש לו עסק בסיני

יש עכשיו עם מי לשבת
יש עכשיו עם מי לשתות
והלב הומה בשקט
רק מיתר ממשיך לרטוט.

מסביב יהום הסער
אך ראשנו לא ישח
לפקוד תמיד אנחנו
אנו אנו הפלמ"ח...
אנו אנו הפלמ"ח...

עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.



נ.ב: במידה וחשקה נפשכם ללכת בשבילים בעקבות הפלמ"ח, לחוות את החוויה מסביב למדורה, אתם מוזמנים להצטרף לסיור: "על סיפור של הדרור"