30 במרץ 2010

שמה יש בה ממש?

הפעם הזאת אני רוצה להזמין אתכם לנגב. הפעם הזאת, אני רוצה להזמין אתכם לחוויה חושית, שכוללת הזעה בחומו של המדבר, אבל גם טעימה מריחות וטעמים חדשים, טעמו של המדבר. הפעם הזאת אני רוצה להזמין אתכם לממשית.
לאלו מכם ששרתו בתותחנים, השם הזה מצלצל מוכר, אני בטוח שבאחד מימי הטירונות קפצתם לבקר בשיבטה, העיר הנבטית, אז ממשית, לצורך העניין, היא פחות או יותר אותו הדבר, רק בלי המדים, הנשק והמשקיות חינוך, טוב לצורך העניין יש לכם אותי, שמא נתחיל?
חשוב לציין שממשית היא עיר נבטית מאוחרת, מהתקופה הרומית ביזנטית אשר הופיעה על המפה שנים רבות לאחר שאנחנו שומעים על הנבטים בפעם הראשונה. וכל מי ששמע על הנבטים יודע שעמוד היסוד של הדת והמנטליות הנבטית הוא המנעות מהשארת זכר לקיומם, בשפה פשוטה - קידוש אורח חיי הנדודים.
מצוות הנבטים כללו בין השאר איסורים כמו בניית בית, כתיבה, שתילת כרם וכו'...
לפני שניגש אל העיר עצמה, רגע של דיקדוק. מקור השם נבטים, הוא בעיוות שמם המקורי שבו קרא לעצמו אותו עם של נוודים: "נבטו", שפירושו חופרי הבארות, הנבטים אשר נדדו לאורך דרכי הבשמים, ידעו לחפור בארות בצורה אשר אגמה עוברם מים וכל כל פעם, שהיו עוברים במקום, היו יודעים איפה ניתן למצוא מים, האלטרנטיבה הקיימת היום, היא החברה שמטיילים בשביל ישראל, ומטמינים מים מראש. 

ונעבור אל העיר. ממשית, שהתשמרה בצורה די יפה, אפשר למצוא מגוון רחב של אתרים אשר מרכיבים לנו מצד אחד קומפלקס של עיר מאוד עשירה, תחשבו בכיוון של כפר שמריהו, רק הרבה יותר נרחב, הוילה הגדולה באתר הייתה בנויה על שטח של 2000 מ"ר, עכשיו תכפילו את השטח בשתי קומות, תכניסו פנימה אורווה לסוסי ערב המשובחים וקיבלתם את ביתה של האצולה הנבטית.
מה שיפה במקום, הוא שמעבר להתייחסות אל ממשית כעיר, ניתן להתייחס גם לכל אתר שבה בנפרד, וללמוד תוך כדי גם על אורח החיים הנבטים לאחר תקופת הנוודות ולפני תקופת ההעלמות.
הנבטים התפרנסו למחייתם מהעברת שיירות, שיירות אשר הובילו את המור והלבונה מאזור ערב הסעודית אל ארצות אירופה הפאגניות, דרך אגב, עד היום לא הצליחה הכנסיה להוציא את המור והלבונה מעבודת הקודש המתבצעת בכנסיה - זכר למקדשים הפאגניים שהחליפו הכנסיות.
את המור והלבונה היו הנבטים פוגשים בדרך, יותר נכון לומר אוספים בדרך ואם אתם ממש רוצים לדייק אז הם היו שודדים אותם מסוחרים אשר היו קונים אותם במקורם ומאבדים לטובת הנבטים בדרך.
הנבטים התרסו על פני דרכי הבשמים, והבריחו אותם לרוב מתחת לאפם של האימפריות ששלטו במרחב לאורך הזמן (מה לא עושים על מנת להמנע מתשלום מסים). הדרכים הנבטיות עברו על פני איזורים שונים והתנקזו בסופו של דבר לכיוון נמלי הים של עזה, אשקלון ובהמשך גם לקיסריה.
בסופו של דבר עם התמסדות הממלכה הנבטית, נבנו גם ערים אשר סיפקו שרותים שונים לאורך הדרך לאותן שיירות אשר לפי תעודים שונים מנו בין 100 ל10.000 גמלים.
ממשית עצמה הינה עיר מוקפת חומה סמלית, על מנת לתחום את החאן (בית ההארחה) הנבטי מחוץ לגבולותיה, אבל היא כללה בתוכה פנימה מספר מתקנים אשר נועדו בתקופה הביזנטית, לשרת את כלל האוכלוסיה כגון כנסיה ושוק. סביר להניח שהשיירות הושארו בחוץ ואילו ראשי הורשו להכנס לתוך תוכה של העיר על מנת לסחור, ולהנות מעוד כמה שרותים שלא ניתנו לכלל השיירה.
בממשית ישנם מספר אתרים היכולים לשמש כלקיישנים מעולים לצורך צילומים חלקם מוצלים יותר, חלקם מוצלים פחות, באתר תכולו למצא מגדל שמירה רומי, מבנה העשוי סלע ומחוזק בתומכות עץ אשר נועדו לשמור עליו מרעידות אדמה, כנסיות עם פסיפסים מעניינים, את השוק כבר ציינתי, וכמובן המצודה, בית המרחץ שבחלקו השתמר פרסקו (טיח צבעוני) יפהפה ועוד...
אבל גולת הכותרת כאמור היא הוילה, בית פרטי שהשתרע על פני 2000 מ"ר, וכלל אורווה, ועוד כמה מתקנים אשר כל בית בסדר גודל כזה חייב שיהיו לו (דוגמאת מרפסת). אתם בטח שואלים את עצמכם למה נצמדתי לאורווה הזאת, אז הנה חידוש, לאחר שהרומאים השתלטו על השוק הנבטי של הובלת הבשמים, נוצר צורך לפתח תחום כלכלי חדש, את התחום הזה הביאו איתם הנבטים ממדבריות ערב, הרבעת סוסים גזעיים. אותם סוסים מוכרים היום בתור הסוסים הערביים שמצויינים בכל ספר שרוצה להפגין ידע סוסי כזה או אחר. נתון שהוזכר פעם ציין כי ברחבי העולם נשארו פחות מ1000 פריטים של אותם סוסי ערב האצילים ומחירו של כל אחד עובר בקלות כלאחר יד מספר של מיליונים ירוקים.

לאלו מכם שיגיעו לממשית בחול המועד, תחכה חוויה מיוחדת, בחגים, רשות הטבע משיבה לחיים את השוק הנבטי, ותוכלו למצוא במקום גירסא חיה ונושמת (עם כי לא מקורית) לאותו שוק שהתקיים במקום לפני אלפיים. ולסיום נקודה למחשבה, עם בואו של חג החרות הנחגג בבתי היהודים מזה למעלה מ3000 שנה, שבה נשמרת המסורת ומועברת הגחלת, למה אי אפשר לפגוש בחור נבטי בשם רבאל כשהוא מטייל ברחובות תל אביב, אבל את משה, אברם, ויצחק אנחנו רואים כל יום.
איך מגיעים? נוסעים דרומה לעבר באר-שבע בכביש 40, פונים שמאלה (מזרחה) בצומת גורל ועוקפים את באר-שבע בכביש העוקף החדש שחותך את גבעות גורל  פונים ימינה בצומת תל שבע, שמאלה בצומת חטיבת הנגב. בצומת שרה פונים  שמאלה-מזרחה  לכיוון דימונה. נוסעים על כביש 25, עוברים את דימונה, ולאחר עוד מספר דקות נסיעה מגיעים לשלט המפנה ימינה  לעבר הגן הלאומי ממשית. 
בברכת פסח כשר ושמח,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

28 במרץ 2010

משחקי ילדים - בין חרות לאומנות - הגיגים.

ישנם סוגים שונים של חרות, חופש מלימודים, חופש מעבודה, חופש מההכתבות של צוי האופנה המתנוססים על שלטי חוצות, החופש לטייל בארץ ישראל וכמובן חופש היצירה, פסח בפתח, אנשים קונים מתנות, יוצאים לטייל, גם בעקבות הפסוטים בבלוג הזה, שאת זה תמיד כיף לשמוע אבל לפעמים שוכחים את החרות האישית שלהם, את החופש ההתפתחותי שלהם, תמיד מחפשים מה יש בחצר של השכן ושוכחים לבדוק בבית, אז הפעם בבעור החמץ שלכם בבית, אתם יכולים לחפש את הלוקיישנים הקרובים לבית.
לפעמים מדהים, אלו דברים נמצאים אצלנו ממש מתחת לאף. נכון שהבלוג מוגש לאתרים היותר אקזוטיים, אבל הפעם אני רוצה להזמין אתכם להציץ מחוץ לחלון הבית ולחפש את היעד הבא שלכם לצילום מתחת לבית.
תחשבו על החניון התת קרקעי שליד ביתכם, או על הגינה שנמצאת ברחוב הסמוך. העיריות, לרוב, לא תמיד, משקיעות סכומי כסף די גדולים ושימור החזית העירונית כך שתיראה יפה, אני יודע שכך זה ברעננה, כך זה בת"א וכך זה בר"ג, בכל אחת מהערים הללו ניתן למצוא מגרשי משחקים לילדים, פרחים שתולים בגינות הציבוריות ומה לא.
אז לשם שינוי, צאו קצת מהבית, תסתובבו קצת ברגל, תחפשו מטרות ואולי תצליחו לחזור עם תמונות מוצלחות.
התמונה מצד שמאל הנה אחת התמונות האהובות עלי ויחסית הפשוטות שצילמתי, בסך הכל צריך ללכת ולשחק.
בחזרה אל הפיסקה הראשונה, נראה שאנחנו, אני מודה גם לי לפעמים זה קורה (אם כי אני מבקש שלא תטעו, אני מאוד אוהב לקבל ביקורת טובה ורעה). מוכתבים על ידי דעות אחרות, אנחנו מעלים תמונות לפרומים, ומקבלים תגובות של התמונה שרופה - היא לא שווה כלום, חסרה חדות בתמונה, תחדד ותחזור. ואני שואל, אז מה? אז התמונה לא חדה, מי אמר שהיא חייבת להיות כזאת,  התמונה שרופה אולי כי כך התכוונתי להוציא אותה או שאני סתם אוהב את התוצאה? אז לשם שינוי קחו את החופש היצרתי שלכם, תחזרו רגע אל הילדות, נכון שהתבגרנו, אבל זה לא אומר שאנחנו לא אמורים לשחק יותר, אל תקשיבו לדעות אחרות שצמודות למדד מצב הרוח והאיכות הדיגיטאלית שה1DS5 שלכם אמורה להוציא, ולשם שינוי תקחו את הצילום התעודי ותהפכו אותו לאומנותי. סדיוק כמו שהוא אמור להיות...
חג פסח כשר ושמח,
שלכם,
יונתן לוקימסון.


24 במרץ 2010

הכל כלול בכלבו שלום

הרבה אנשים, נכון להיום, מצטערים שהבניין הזה נבנה. אפשר להבין גם למה, לא סתם המועצה לשימור אתרים לקחה לעצמה את קו המתאר של הגימנסיה הרצליה לסמל. סמל למאבק שכשל, ובמקום שבו עמד המבנה ההיסטורי (בכל משמעות שהיא) של הגימנסיה מתנוסס כיום גורד שחקים אחד מני רבים.
כדי להבין על מה ולמה המהומה, אנחנו חוזרים לשנת 1959, באותה שנה, שוכנע ראש עיריית ת"א דאז חיים לבנון שיש לבנות מע"ר (מרכז עסקים ראשי) לעיר. המיקום שנבחר לבנייתו של המע"ר היה בצומת הרחובות הרצל ואחד העם, מרכז העיר באותה העת. ועל מנת לפנות את המקום הוחלט על הריסתה של הגימנסיה הרצליה.
שתי מילים על הגימנסיה: הרעיון של הקמת בית ספר על יסודי עברי, קרם עור וגידים ובייתם של יהודה לייב ומניה מטמון כהן (על שמם הרחוב), בדירת שני חדרים החלו השניים ללמד את ילדי יפו, וקראו למוסד הגימנסיה העברית, בהמשך הדרך עברו לבניין גדול יותר, ועם התרבות התלמידים עברו בסופו של דבר למבנה החדש שנבנה עבורם בשכונה החדשה אחוזת בית שנבנתה באותה השנה - 1909, ונקרא שמם בישראל הגימנסיה העברית על שם הרצל - בקצרה "הגמנסיה העברית הרצליה". את המבנה בנו כמו באותה תקופה בגניבת אלמנטים ארופיים יחד עם אלה המזרחיים, מה שנקרא בשפה המקצועית סגנון אקלקטי, "יענתו" סגנון בניה ישראלי שלא מי יודע תפס, אבל אפשר לראות אותו די טוב במבנים מאותה התקופה, דוגמאת כאלה המשלבים עמודים עם כותרות איאוליות בתוך מבנה קשתות, אבל זאת כבר הגזמה מסויימת. לאחר הריסת מבנה הגימנסיה, עבר המוסד למשכנו האחרון, נכון להיום, ברחוב ז'בוטינסקי בת"א.
עברו אי אלו שנים, ובשנת 1965 נחנך המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון "מגדל שלום מאיר", מגדל שהכיל משרדי ממשלה, חנויות, מסעדה ותצפית על גג המבנה וכו'... השם של כל-בו שלום דרך אגב נגזר מחנות כל-בו שפעלה במקום בשנות ה60-70 ונסגרה, אבל את השם כל-בו שלום כבר לא הצליחו לעקור מן השורש.
אנקדוטה משעשעת נוספת שאני רוצה לציין היא שהמבנה נבנה תוך התחשבות ברכבת התחתית שעתידה לעבור באזור (זה בסדר, גם אני מחייך). מאז עברו אי אלו שנים, הכל-בו כבר לא בדיוק המע"ר, והרכבת התחתית עדיין לא נראית באופק.
מה קורה היום במקום. עם בנייתו של קניון עזריאלי נלקח מכל-בו שלום, התואר המגדל הגבוה ביותר בת"א, עם הזמן נסגר גם המצפה שהיה על גגו וכיום בונים שם עוד דירות פרטיות.
אבל שתי הקומות של המקום משמשות לתצוגה היסטורית על ראשיתה של ת"א, וכן בכניסה נמצאת לשכת התיירות של ת"א-יפו. כן יש דבר כזה.
כשאני מגיע לכאן, אני אוהב להתחיל את הסיור בפסיפסים  של גוטמן ושל דוד שריר (תודה להדס על התיקון), במקום ישנם שני פספסים כאשר האחד מביא מוטיבים אזוריים, דוגמאת השעון של יפו ויונה במעי הדגה (שריר). הפסיפס השני (גוטמן) מביא תמונות מראשיתה של ת"א, דוגמאת המריצנים של רוקח, הפנס החשמלי הראשון ועוד...
כאן אני רוצה לציין את נושא הפיקסלים: לאלו שלא יודעים מה המשמעות של פיקסל, אז נגלה לכם שמדובר בקיצור בפיקצ'ר אלמנט (Picture Element), ככל שיש יותר פיסקלים התמונה תצא יותר מדוייקת (כבר לא כל כך מדוייק, אבל ניחא) את העניין הזה רואים בצורה מאוד יפה בפסיפסים, ככל שכל אבן יותר קטנה כל התמונה נראית הרבה יותר מדוייקת, ברורה והרבה יותר יפה.
עניין נוסף שאליו אני רוצה להתייחס הוא נושא צילום הדגמים, בצמוד לפסיפסים במקום מוצבים מספר דגמים מן הדגם של השכונה ועד למבנהו של הבית הבודד, הבעיה בכולם היא שכולם מכוסים פלסטיק שקוף. איך אפשר להתומדד עם הבעיה, התשובה לשאלה היא פולרייזר, בעברית פילטר מקטב, זהו פילטר אשר משנה את דרך כניסת קרני האור אל המצלמה ובעצם מאפשר לצלם ללא התשקפויות מאלמנט הצילום (חוץ מאשר ממתכות). עניין נוסף שצריך לציין בהקשר לצילום במקום, המקום הינו די חשוך אז תציידו בעדשות בעלות חיישן גדול או לחלופין בפלאש...
במידה וחשקה נפשכם להמשיך ולסייר במקום, אני מציע בחום לרפרף על תערוכת התמונות של ש.קורבמן, צלם תל-אביבי ולעלות למעלה.
בקומה השניה תמצאו תערוכת של שלטי חוצות, דגמים של בתי החומות של מגידוביץ', דגם של העיר (הפעם פתוח), תערוכה על אריה עקיבא וייס - האיש שמאחורי תל-אביב, חדר צדדי המארח תערוכות מתחלפות. בהמשך הדרך תגיעו לתערוכת הקרמיקות המאויירות אשר יוצרו במפעל ברחוב שבזי בנווה צדק.
לסיום כאשר תרדו למטה בציד השני הבניין, תגיעו לאזור המפות העתיקות של העיר אשר מראות את התפחותה של העיר לאורך השנים. תערוכה מתחלפת נופסת תחכה לכם כאן בחדר צדדי ומעל הכל נמצאת התמונה אשר מתארת את הפרוייקט אשר לא יצא אל הפועל של כיכר המדינה.

מקווה שהביקור במקום יהיה מהנה ומעניין,

ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.



19 במרץ 2010

אדריכלות נוף חקלאית ב-סטף

אין ספק, כי אחת מפינות החמד של הארץ, במידה ונתעלם לרגע אחד מכך כי כל הארץ הינה "פינת חמד" אחת גדולה, אלו הרי ירושלים.
ואם בהרי ירושלים עסקינן, הרי שהמסלול המטוייל ביותר בארץ, או כך לפחות נדמה לי, הוא הסטף. אני לא יודע מה מושך אנשים, בעיקר בתי ספר עם תלמידים, חברות עסקיות או סתם משפחות להגיע אל הסטף, אולי זה המסלול הקליל והקצר אולי המעיין שנובע שם כל השנה, למטיילים הפתרונים. היות וכל כך הרבה אנשים אוהבים את הסטף כדאי לדעתי להקדיש לו מספר מילים, קצת על הגאולוגיה, קצת על הגאוגרפיה וקצת על הצילום.
נתחיל מזה שהסטף הינו חלק משביל ישראל.
88 מילים על שביל ישראל:
שביל ישראל הינו מסלול המתחיל בקיבוץ דן בצפון ונגמר קצת לפני מעבר טאבה באילת. אורכו של השביל כ900 ק"מ. השביל מסומן לכל אורכו בסימון כתום-כחול-לבן, כאשר הצבע הכתום מסמל את גוש קטיף או את המדבר, תלוי את מי שואלים, הצבע הכחול מסמן את מישור החוף והצבע הלבן משמל את החרמון המושלג בכל ימות השנה והנראה לעין ביום טוב, מכל תצפית בארץ. הסימון של השביל הוא תמיד מדורג, כך שהמטייל תמיד יוכל למצוא את כיוון הצפון היות והצבע הלבן תמיד יצביע צפונה והצבע הכתום, תמיד יצביע נגבה – אל המדבר.
אלו היו 88 מילים על שביל ישראל.

בחזרה אל הסטף. הסטף נחשב לאזור שהיה מיושב ברצפם שונים לאורך התקופות, במשך 6000 השנים האחרונות, לאחר קום המדינה הייתה במקום אף מעברה בשם ביכורה, כך שהשם הרשמי של המקום הוא ביכורה, כך  גם שמו של המעיין הראשון שאליו מגיעים לאורך המסלול: "עין ביכורה".
נכון להיום המקום משמש כשמורת טבע, המדגימה את סוגי החלקאות הקדומה. אני מניח שכולם למדו בשלב כזה או אחר בבית הספר על מושגי חקלאות הבעל - חקלאות התלויה בגשמים ("בעל" אל הגשם), וחקלאות שלחין, חקלאות הבנויה על מסלולי השקיה אשר נבנו בקרבת מעיין כלשהו, לרוב על טרסות (מדרגות חקלאיות) כמו אלו שרואים כאן.
מהבחינה הגאולוגית מדובר במעיין קרסטי, קארסט, הינה תופעה הנקראת על שם איזה אזור ביוגוסלביה, ששם עלו לראשונה על התפועה. אז מה זה אומר, ישנן סלעים, דוגמאת גיר שהינם סלעים קשים, המאפשרים חילוחול של מים דרכם, המים מחלחלים, ומחלחלים דרך ה"אקוויפר", עד שהם מגיעים לשיכבה אטומה למים ה"אקויקלוד" דוגמאת קירטון שהוא סלע הרבה יותר רך, היות ולמים אין מוצא, הם מתחילים ל"נגוס" בלסע, עד שהם מוצאים מוצא ופורצים דרכו, כך נוצרים לרוב המעיינות הקארסטיים. נקודה מעניינת היא שהחלק הנמס של הגיר ה"קלציט", אשר נמסה בתהליך חלחול המים, יוצא בסופו של דבר אצלנו בבית, בתוך הקומקום, קוראים לזה אבנית.

בחזרה אל האתר: חסרנו העיקרי של המקום כפי שאני רואה אותו הוא בכמות האנשים המגיעים אליו, המקום מטוייל מאוד, וכמו שכתבתי כבר, כל בית ספר יסודי בישראל מגיע למקום בשלב כזה או אחר.
יתרונותיו של המקום עבור הצלמים הם בנוף היפה, של עין כרם והרי ירושלים, גדרות האבן, בתי המעיין ועוד אלמנטים של אדריכלות נוף חקלאי שאי אפשר למצוא בכל מקום, פינת חמד כבר אמרתי?
אז גם אתם מוזמנים לבקר במסלול הזה, כמובן שאפשר לרדת ולעלות, חשוב לזכור שהמסלול הוא לא מעגלי למי שעושה את כולו והוא כולו מתנהל בירידה (או בעלייה) וכל הסיפור של ההליכה לוקח בין חצי שעה לשעה תלוי בקצב.
שתי דרכים מגיעות אל המקום האחת לאלו הנוסעים על כביש אחד, יורדים במחלף הראל, עוברים את מבשרת ציון עד לצומת סטף, פונים ימינה ומגיעים אל החניון העליון שבו יש גם  בית קפה, מקום למלא מים ושרותים.
הדרך השניה היא לרדת מירושלים דרך עין כרם, ולנסוע על כביש 386 עד לכניסה לחניה התחתונה של הסטף, לרוב אין שם כלום, אבל לעיתים מגיע למקום איזה "גזלן" על מנת למכור ארטיק לילדים.
אז תהנו,
שלכם,
יונתן לוקימסון.




12 במרץ 2010

בית המרחץ הנעלם.

כשנכנסתי לבית המרחץ שאתם רואים כאן בצד, הרגשתי כאילו אני נכנס לתוך העיר האבודה בספר הג'ונגל.
ברוכים הבאים לרמת הגולן, חמת גדר, שנת 2010. לאלו שמכירים שאת חמת גדר מביקוריהם הקודמים במקום לצורכי ספא, רחיצה במרחצאות ההידרו-מינראליים או שמא סתם החלטתם לקנות תנין בשביל הארנק החדש של האישה, אני מקווה לחדש לכם אתר נוסף שנמצא במקום ואיך שהוא נראה נכון לעכשיו, לא מטוייל בכלל.
על מנת להמנע מהכניסה העמוקה מדי לתחום הגאולוגי, אציין בקצרה שני מושגים: השבר הסורי-אפריקאי, אשר פתח למעשה את בקעת הירדן, ומעיינות העתק: סתם שתדעו אבל חמת גדר, מקבילה לחמת טבריה ושתיהן נהנות מאותו מקור של מינרלים אשר התפצל לשניים.
נקודה קטנה נוספת, ישנה מחלוקת לגבי מקור החום של המעיינות (קצת מעל ל50 מעלות במעיין החם ביותר). הגישה העיקרית גורסת, שפעם לפני הרבה מאוד שנים, חילחלו המים עד לשכבה הנמצאת בקרבתו של אזור מגמתי, אשר עלה דרך סדק ונבלם באזור שעד אליו חילחלו המים, ועכשיו עשרות\מאות אלפי שנים מאוחר יותר, יוצאים בהדרגה אותם המים המחוממים, מעומק העולה על 2 ק"מ מתחת לפני האדמה.
חמת טבריה, שנמצאת כאמור בצד השני, מספקת בדיוק את אותם השרותים שסופקו בחמת גדר, אולם בעוד טבריה הייתה ישוב יהודי, הרי שחמת גדר לא. וכאשר הרומאים אשר בנו בית מרחץ בכל מקום יישוב שהקימו, גילו את המקום, הם החליטו להשקיע בו השקעה גדולה יותר מהרגיל. מדובר, נכון להיום בבית המרחץ הרומי, השני בגודלו בעולם (הראשון נמצא באנגליה). בית המרחץ בחמת גדר תפרש על פני שטח של 10 דונם דהיינו לא פחות מ10000 מ"ר. שטח ענק כבר אמרנו?

לפני שנפרק את בית המרחץ לגורמים, אני רוצה להתייחס בכמה מילים גם לחמת גדר עצמה, אז הנה תשע עובדות על חמת גדר:
1. חמת גדר נמצאת בעמק הירמוך, נהר הירמוך הינו הגבול של ישראל עם ירדן, וגדר המערכת עוברת בתוך אתר הנופש של חמת גדר.
2. שמה הערבי של חמת גדר הוא אל-חמה, אל חמה או חמת, מציין את הימצאותם של מעיינות חמים בסביבת המקום.
3. הפסיפס שנמצא בכניסה לבית המשפט העליון בירושלים (זה עם האריות), נלקח מאתר של בית כנסת, שנמצא בתל "גדר".
4. בחמת גדר ישנה נביעה מארבע מעיינות שנודעו להן סגולות מרפא.
5. ליהודים הותר ללכת בשבת למרחצאות חמת גדר לצורך ריפוי, מה שלא הותר בטבריה.
6. בחמת גדר ישנו פארק לגידול תנינים, הן לצורכי תיירות, והן לצרכי אופנה.
7.בחמת גדר ישנה תחנת רכבת, אשר שימשה את רכבת העמק (המבנה עדיין קיים).
בסופי השבוע החופשיים שלהם, קצינים בריטים היו נוהגים לקחת את הרכבת מחיפה לאל חמה, ולבלות כאן בין מספר שעות לבין מספר ימים בבית המלון שהיה במקום.
8. במסגרת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, נקבע כי חמת גדר, תישאר בתור שטח מפורז בריבונותה של ישראל, דהיינו ללא נוכחות צבאית, אלא אזרחית בלבד. הסורים לא כיבדו את ההסכם.
9. חמת גדר (שהייתה חלק מהעיר גדר), הייתה קיימת כבר בתקופה ההלנסטית, בתור עיר, בהמשך נכנסה לתוך הדקו-פוליס, איחוד של עשרת הערים הגדולות בסביבה למעין יישות עצמאית חזקה.
עד כאן הנקודות אודות חמת גדר, להרחבה אתם יכולים לקרוא כאן בויקיפדיה, ערך שנכתב בצורה די טובה, עם אי אלו דיוקים, אבל עדיין בצורה די טובה, יחסית להרבה ערכים אחרים.

בחזרה אל בית המרחץ שלשמו העלתי אתכם לרמה.
בית המרחץ הרומי, היה בנוי ממגוון רחב של חדרים, אשר סיפקו חוויה לרוחץ. אדם שהיה מעוניין להתרחץ ולהנות מעוד כמה שרותים אשר כללו יותר ממקלחת היה בהחלט נכנס לבית המרחץ.
תחילה היה האורח נכנס לחדר הלבשה, מתפשט ולובש טוגה יעודית לבית המרחץ, לאחר מכן היה נכנס לחדר החימום, הקלדריום, לאחר ששבע מהחום של הסאונה, היה אזרח, נכנס לג'קוזי, נהנה קצת מהמים, לאחר מכן היה היה עובר לחדר ההתקררות, על מנת לא להצטנן לאחר יציאה חפוזה מבית המרחץ היה צרי להתקרר בהדרגה, לצורך כך נבנה הפריג'ידריום וכמובן שהיו חדרים נוספים אשר העניקו שרותים אקסטרא לבאים בשערי המוסד המכובד. דוגמאת חדר מתקנים וכו'....
אבל במה נתייחדה חמת גדר? נראה שאת חמת גדר הכירו זמן רב בתור אתר מרפא, מעין מעיין מופלא המרפא חולים, לא סתם הותר, כמו שכתבתי למעלה, על ידי החכמים לילך לטבול בחמת גדר בשבת.
אחד החדרים לצורך העניין, הוא חדר הנרות או בשמו האחר חדר המצורעים.
באותו החדר בתחתית הבריכה לאחר החפירות הארכאולוגיות נמצאו אלפי חרסים של נרות. בתעוד נדיר שנכתב על ידי בחור בשם אנטוניניוס פלקנטינוס, שמוכר יותר בתור אנטוניניוס מרטיר, אחר שמת על מזבח אמונתו הנוצרית, מספר כי הגיע למקום שנקרא מרחצאות אליהו (על שם אליהו הנביא - המרפא).
והוא מספר כי ישנו חדר נפרד וחשוך, שאליו מגיעים המצורעים, ויושבים בו כל הלילה עד שמאיר הבוקר, ובהגיע הבוקר, הם קמים מתוך הבריכה בריאים כאילו כלום לא קרה ועל מנת לנתק את הקשר הסופי עם המחלה עליהם לנפץ הנר שליווה אותם לאורך אותו הלילה שבו הם נרפאו.
בחזרה לאתר, במקום ישנם מספר חדרים נוספים שנחפרו מעבר לחדר הנרות, כמו חדר המזרקות, חדר המבוא ועוד, אולם הפוסט גם ככה כבר יוצא מפרופרציות וניתן להמשיך ולדבר עליו עוד ועוד...
אז תקפצו לבקר, תראו את האתר, ותהנו ממנו.
מבחינת צילום, יש לכם אתר יפהפה, שמשלב סיפור טוב, עם פרטיות גובה, למרות שהמקום נמצא בשטח חמת גדר, לצערי המבקרים בחמת גדר לא מגיעים אליו והמקום סובל מהזנחה. נכון להיום ישנה גדר שאין בעיה לעבור מעליה או מתחתיה וישנו שלט האוסר על הכניסה, אנחנו התעלמנו ממנו ואף אחד לא הציק לנו, אני לא יודע האם זה המצב בכל יום יום. בכל מקרה באופן אישי אני מאוד מצר על כך שבמקום לטפח את המקום בתור אתר תיירות ממדרגה ראשונה, המקום הולך ונזנח.
דבר אחרון, איך מגיעים למקום: מגיעים לצומת צמח (דרום הכנרת), באמצעות כביש 90 מבית שאן, או מטביה, נוסעים עליו מזרחה עד שעולים על כביש 98 שאיתו מגיעים למקום.
לאלו שמגיעים בתחבורה ציבורית, ישנו קו אוטובוס מטבריה, פעם אחת לכל כיוון בכל יום.
הכניסה לאתר הנה בתשלום, במקום קיימות מסעדות, שרותי ספא ומה לא, בקיצור פינוק על הדרך.
רוב המסעדות באתר כשרות, כמו כן, משיחה עם מנהל השיווק של האתר הבנתי כי בימי ראשון וחמישי לאחר השעה חמש ישנה רחצה נפרדת לגברים דתיים, פרטים נוספים תוכלו למצוא באתר של חמת גדר
אז תהנו.
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.







4 במרץ 2010

תחנת הרכבת הפרטית שלכם

הפעם אני רוצה להמקד במקום, שהוא בקרבתו של מקום מפורסם - תל אפק.

על תל אפק ומקורות הירקון אני ארחיב בפוסט נוסף שיוקדש רק להם, אבל הפעם אני רוצה להביאכם אל הכניסה אל התל, תראו את הארץ המובטחת ולא תיכנסו, כמו משה בשעתו ועכשיו גם כמוני.
האתר הנ"ל יעניין במקרה הזה (לפי דעתי) רק את הצלמים, את אלו שירדו מהפסים ומחפשי הלוקישנים הייחודים למיניהם, תחנת הרכבת הישנה של ראש העין.
את המקום "גיליתי" כאשר יצאתי לבצע הכנה לסיור במקורות הירקון, סיור זריז באתר האינטרנט של רשות הטבע, העלה כי אין בעיה של תחבורה ציברית למקום, ואף תחנת הרכבת נמצאת בצמוד ליציאה מהשמורה.
שמח וטוב לבב, ארזתי תיק, שכנעתי את אישתי ובשעה 12 (בערך) בצהרי היום, לקחנו אוטובוס אל צומת ירקונים, על מנת לתור אחר מקורות הירקון.
נכנסו לשמורה, סיירנו בה כה וכה, יצאנו מהשער האחורי והתחלנו ללכת לאורכו של השביל המחבר בין מקורות הירקון לתל-אפק. עם הזמן כשהגענו לשער המוביל אל ברכת הנופרים, המשכנו עם השילוט לאורך הדרך עד שהגענו ל... כביש הראשי. מסתבר כי השלט (שתוקן מאז), היה הפוך, אבל את מי זה מעניין. לאחר צעדה קצרה על הכביש הראשי ועוד צעדה קצרה נוספת על הכביש המוביל לתל אפק, הגענו בשעה 15:30 לכניסה לתל. כמו משה בשעתו, ראינו את הארץ מרחוק, אך להכנס אליה לא ניתן לנו, הקופאית בכניסה הסבירה לנו בצורה מאוד יפה ומנומסת כי הכניסה לתל הנה עד חצי שעה לפני הסגירה, דהיינו השעה ארבע.
לא נורא, חשבתי לעצמי, ופנינו לחפש את תחנת הרכבת, אשר אמורה ואכן נמצאת ליד הכניסה לפארק...
ראינו את המבנה והתחלנו להתקדם לכיוונו. את פנינו קידמה הדממה. החניה הריקה כבר החלה לעורר את חשדותי, והמנעולים על המבנים די הסבירו את המצב, תחנת הרכבת נסגרה ועברה כפי שהסתבר לצומת קסם.
המקום, עצמו אשר ננטש, מהווה לעניות דעתי לוקיישן מעולה לצילומים מכל הסוגים, עצם זה שאין הפרעות במקום, מבנה התחנה של רכבת ישראל, חניה חופשית ומה לא, הופכים אותו באמת למציאה. דרך אגב לא נשארתי שם מספיק זמן על מנת לודא האם הרכבות חולפות על הפסים במקום או לא, אז למי שמבקר במקום, זהירות! כמו כן ראיתי איפשהו שלט הטוען כי מדובר בשטח פרטי.
 הערה נוספת שאני רוצה להעיר כבדרך אגב, למי שמעוניין לצלם ברכבת ישראל אין עם זה שום בעיה, אבל כדאי שתדפיסו את האישור הבא ותשימו אותו בתיק: רכבת ישראל.
בצמוד לתחנת הרכבת, נמצאת חורבה אשר רוססה בגרפיטי וגם היא יכולה לשמש כלוקיישן מעולה לכל סוגי הצילומים למינהם, החל מדוגמנות ועד ל... אתם יודעים מה? תנו לדמיונכם להשתולל.
שלכם,
עד הפעם הבאה,
יונתן לוקימסון.

נ.ב: ולאלו שתוהים איך חזרנו הביתה?
פשוט מאוד, לקחנו אוטובוס.


נ.ב.ב והכי חשוב איך מגיעים: האופציה הארוכה יותר היא להגיע לצומת ירקונים, להכנס בדרך המובילה אל כפר הבפטיסטים, אל תוך שמורת מקורות הירקון - הכניסה בתשלום, לצאת מהשער האחורי ולעשות את כל הסיבוב (חצי שעה לשעה) עד לתל אפק.
אופציה נוספת, להגיע לפתח תקווה ולקחת את אחד הקווים של חברת "קווים" אשר נוסעים לכיוון ראש העין ( 27,7,17,93).
ולאלו שמגיעים ברכב,  נוסעים על כביש 5 עד לצומת קסם, יורדים לכביש 444 לכיוון דרום, ממנו פונים אל כביש 483, עד שמגיעים אל השלט "תל אפק".

2 במרץ 2010

תרומת הנדיב

פורים מאחורינו, פסח מלפנינו או כפי שלמדתי לאחרונה יש לומר הפוך, העבר לפני והעתיד מאחורי, היות ואת העבר אנחנו רואים מול פנינו ואילו העתיד נמצא אי שם, לוט בערפל התהייה, מאחורי גבנו – המקום שאותו אנחנו לא יכולים לראות.
בכל מקרה, אחד המאפיינים של החורף הוא הפריחה, והפעם אני רוצה להזמין אתכם למקום שבו ישנה פריחה תמידית - גני הנדיב.
גן הנדיב, שנמצא בזיכרון, הוא למעשה אחוזת קבר, בדיוק כמו שראש עיריית רמת גן – אברהם קרניצי, קבור בפארק הלאומי. מדובר למעשה במקום מנוחתם של הברון אדמונד ואשתו הברונית עדלאידה דה רוטשילד (התמונה בצד שמאל מובילה אל קברם).
ההיסטוריה מספרת, על קבוצה של עולים מרומניה, אשר מגיעים לארץ (בעליה ראשונה), ומקימים מספר ישובים, הראשון שבהם זמרין, ולאחריו ראש פינה ועוד כמה, כמובן שמסביבם נרקמו סיפורים ואגדות רבות שכדאי להכיר, אבל לעת עתה, נבצע קפיצה קטנה לראש פינה. לא, הפוסט לא עוסק בראש פינה אבל לצורך הסיפור, נגיע לאותה קהילה קטנה, אשר הלכה בעקבותיו של משה דוד שו"ב, לצפונה של הארץ, למקום שבו הוא קנה אדמות, בעיקר בגלל הנוף אשר קסם לו. את האנשים הוא הצליח להביא לכאן בטענה כי יש כאן נהר! וזאת תוך כדי אזכורו של נחל ראש פינה (שזורם שבועיים בשנה, ברוחב של כלום על גורנישט כפי שאחד ממורי אוהב לציין). בחזרה לעניינינו. לאחר תקופה לא קלה של התיישבות. אזלו המזומנים מכיסם של החלוצים. לעזרתם הגיע הברון אדמונד דה רוטשילד, אשר חתם על הסכם עם איכרי ראש פינה, שבו הובטחה לכל חקלאי (בתמורה להעברת האדמות על שמו של הברון), קצבה חודשית, בית, פרה וחמור – מהפכה בתנאי החיים, כל זאת היה בשנת 1883.
לאחר אותו המעשה שהחל בראש פינה, לקח הברון תחת חסותו מושבות נוספות כמו זמרין שהפכה לזיכרון יעקב, על שם אביו ג'ימס יעקב דה רוטשילד. דרך אגב כדאי לציין אבל משמעות המילה הנה "מגן אדום" או "סדין אדום", מעין סמל משפחתי שעבר בתורשה. גם במקור עושרה של המשפחה נקשרו סיפורים רבים. אחד מהם מספר, כי את העושר עשתה המשפחה כאשר שמרה בנאמנות על אוצרו של נסיך אוסטרי שהודח, וכשזה חזר למקומו בשושלת המלכותית, גמל למשפחה בהתאם ורומם אותם מעל לשאר משפחות הבנקאים, אשר נתנו שירותים למשפחת המלוכה, בהמשך המשפחה התפלגה לכמה זרמים, הזרם הגרמני, הבריטי והצרפתי. נקודה נוספת שאפשר להוסיף כאן היא העובדה כי הצהרת בלפור – אותה אחת ממלחמת העולם הראשונה, לא ניתנה בתור הצהרה רשמית (בתור התחלה) אלא נשלחה אל הברון רוטשילד.
הסיפור האמיתי של המקום שאליו הגענו מתחיל למעשה, רק במותו של הברון רוטשילד 1934 או יותר נכון קצת אחריו. לאחר מותו המשיכה משפחת רוטשילד להשקיע בארץ, לדוגמא כל אזור התעשייה של קיסריה שייך עדיין למשפחת רוטשילד. נחזור אל המקום והמעשה, לאחר הקמת המדינה חוקקו מספר חוקים אשר נועדו לשמר את זיכרון פועלם של אנשים מסוימים בתולדות הציונות, אחד המוכרים שבהם הוא חוק להבאת עצמותיו של הרצל לארץ, חוק אחר הוא חוק שנועד לשמר את מפעליו ואת שמו של רוטשילד.
וכך הגענו אל שנת 1954, עצמותיו הובאו לארץ, ומסביב למקום החלו לטפח גן, אשר הלך ומצח ומקיף היום יותר מ4500 דונם – די מרשים.
לאחרונה, ממש בשנים האחרונות עבר המקום שיפוץ מקיף, סודרו שבילי הליכה, הוסדרה חניה נוחה, נפתח בית קפה ומה לא. היום כאשר אתם מגיעים אל המקום, אתם נכנסים לשמורה מיוחדת במינה, מקום המטופח בידיים אוהבות ומשקיעות כך שכל אחד ואחד יוכל ליהנות ממנו. המקום בנוי מפינות חמד שונות (כמה קיטשי שאני נשמע, אבל אין מה לעשות). אפילו למען העיוורים השקיעו כאן ויצרו פינה בעלת צמחי ריח, כאשר ליד כל צמח מצויין בכתב ברייל, שמו ויעודו, פינה אחרת מספקת מבחר של ורדים, המוזלאום - אחוזת הקבל עצמה שבנויה בצורה מאוד מרשימה כולל חצר מבוא ואת המבנה עצמו והדשא, כמובן שהדשא הרך והמיוחד שאני לא יודע מאיפה הביאו אותו, אבל עד כה לא נתקלתי בעוד מקום עם מדשא כל כך רכה. אבל עד כאן מבחינת ההתפיטות, המקום באמת שוונה ביקור, ולא פעם מתקיימם כאן צילומי חתן-כלה, צלמי מאקרו ופרחים גם ימצאו מה לצלם כאן, והכל על חשבון הברון.

אז איך? מי? מה? מו? ואיפה?
המקום נמצא דרומית לזיכרון יעקוב, על כביש 652, חפשו את השילוט אל המקום.
הכניסה כאמור היא בחינם, והפארק פתוח בימים א' – ה': 08:00 – 16:00
ימי ו':  08:00 – 14:00.
על מנת לקבל מידע נוסף על הפעלות ופעילויות במקום אתם יכולים לבקר באתר המקום: רמת הנדיב

מקווה שגם הפעם הייתי לתועלת,
שלכם,
יונתן לוקימסון.