על מנת לקשר בין הימים שאנחנו נמצאים בהם, יום הזיכרון הבנילאומי לשואה מחד וט"ו בשבט מאידך, החלטתי לקחת אתכם למקום שהוא, איך לומר, קצת רגיש, הנקודות הקרובות שלי יעסקו ביד ושם, כאשר אני אנסה להציג לכם את פניו השונים של המקום המיוחד. יד ושם נבנה בשנת 1953 בעקבות חקיקת חוק "חוק זיכרון השואה והגבורה", אולם הרעיון לבנייתה של אנדרטה לזכר השואה נולד כעשור לפני כן בשנת 1942 במוחו של מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, שהחליט שיש לבנות אנדרטה לזכרם קורבנות ההשמדה. המימדים של השואה אז, מעבר לכך שלא היו סופיים, עדיין לא היו ידועים במלואם.
בכל מקרה על ההיסטוריה של יד ושם אני ארחיב בשלב מאוחר יותר, הפעם בעקבות התקרבותו של ראש השנה לאילנות - ט"ו בשבט, אני רוצה לדבר לא על השואה אלא על הפריחה.
יד ושם יושב בתחתיתו של הר המנוחות/הר הרצל ומתחתיו נמצא יער הקדושים. אולם בתוך שטחו של יד ושם, בין הפסלים לזכרם של הקורבנות. המוזאונים המנציחים את ניצחון המוות על החיים ואת נצחונם הסופי של החיים על המוות, אנחנו עדים לצמיחה הירוקה האופפת את הר המנוחות.
אני זוכר שכשהייתי בפולין, בביקור במחנה בירקנאו "הטריף" אותי הצבע הירוק של הדשא, והצבע הכל-כך כחול של השמיים. להבדיל מאדמתה הארורה של פולין, בביקור ביד ושם כל הירוק שמסביב נתפס כלגטימי ואפילו
נעים לעין, הכל שאלה של תפיסה.
לגופו של עניין, יד ושם נמצא עתה בעונה של פריחה, כמו רוב המקומות בארץ, פרחים צצים בין סדקי הסליעים האספלט והבטון. ודווקא כאן אנחנו רואים את האנטיתזה הכי גדולה לחורבן ולמוות - צמיחה, אותם הפרחים אשר צצים בין הסדקים שלאחר השבר והחורבן נותנים את התקווה, אותו כתם הצבע על האבן החשופה, נותן משמעות שונה לחיים, זוקף את הראש ואומר אף על פי כן, אנחנו ממשיכים לצמוח.
בביקורי האחרון ביד ושם, בבקעת הקהילות (עליה בחלק הבא), נתקלתי ברקפת, בודדה, אשר צמחה בתוך סדק של סלע, עומדת יציבה כנגד הרוחות מסביב ללוחות האבן הכבדים אשר מסמלים קהילות שחרבו, ואני שואל אתכם, מה יותר יפה מזקירת הראש וההתרסה של פרח בודד אל מול ההיסטוריה?
ביד ושם, אפשר לראות מגוון של פרחים בפריחתם, ממש בימים אלה, כמו בשאר הארץ, המקום פתוח בין השעות 09:00-17:000, ובימי חמישי פתוח עד שמונה בערב. על מנת להגיע למקום, תקחו כל קו שמגיע להר הרצל בירושלים ותרדו מספר דקות עד ליד ושם. לאלו שמגיעים מכיוון ת"א מומלץ לפנות במבשרת לרדת לעין כרם ולעלות משם עד ליד ושם.
ניתן ומומלץ לבקר באתר של יד ושם באינטרנט תוכלו למצוא שם שפע של מידע: יד ושם
שלכם,
יונתן לוקימסון.
בכל מקרה על ההיסטוריה של יד ושם אני ארחיב בשלב מאוחר יותר, הפעם בעקבות התקרבותו של ראש השנה לאילנות - ט"ו בשבט, אני רוצה לדבר לא על השואה אלא על הפריחה.
יד ושם יושב בתחתיתו של הר המנוחות/הר הרצל ומתחתיו נמצא יער הקדושים. אולם בתוך שטחו של יד ושם, בין הפסלים לזכרם של הקורבנות. המוזאונים המנציחים את ניצחון המוות על החיים ואת נצחונם הסופי של החיים על המוות, אנחנו עדים לצמיחה הירוקה האופפת את הר המנוחות.
אני זוכר שכשהייתי בפולין, בביקור במחנה בירקנאו "הטריף" אותי הצבע הירוק של הדשא, והצבע הכל-כך כחול של השמיים. להבדיל מאדמתה הארורה של פולין, בביקור ביד ושם כל הירוק שמסביב נתפס כלגטימי ואפילו
נעים לעין, הכל שאלה של תפיסה.לגופו של עניין, יד ושם נמצא עתה בעונה של פריחה, כמו רוב המקומות בארץ, פרחים צצים בין סדקי הסליעים האספלט והבטון. ודווקא כאן אנחנו רואים את האנטיתזה הכי גדולה לחורבן ולמוות - צמיחה, אותם הפרחים אשר צצים בין הסדקים שלאחר השבר והחורבן נותנים את התקווה, אותו כתם הצבע על האבן החשופה, נותן משמעות שונה לחיים, זוקף את הראש ואומר אף על פי כן, אנחנו ממשיכים לצמוח.
בביקורי האחרון ביד ושם, בבקעת הקהילות (עליה בחלק הבא), נתקלתי ברקפת, בודדה, אשר צמחה בתוך סדק של סלע, עומדת יציבה כנגד הרוחות מסביב ללוחות האבן הכבדים אשר מסמלים קהילות שחרבו, ואני שואל אתכם, מה יותר יפה מזקירת הראש וההתרסה של פרח בודד אל מול ההיסטוריה?
ביד ושם, אפשר לראות מגוון של פרחים בפריחתם, ממש בימים אלה, כמו בשאר הארץ, המקום פתוח בין השעות 09:00-17:000, ובימי חמישי פתוח עד שמונה בערב. על מנת להגיע למקום, תקחו כל קו שמגיע להר הרצל בירושלים ותרדו מספר דקות עד ליד ושם. לאלו שמגיעים מכיוון ת"א מומלץ לפנות במבשרת לרדת לעין כרם ולעלות משם עד ליד ושם.
ניתן ומומלץ לבקר באתר של יד ושם באינטרנט תוכלו למצוא שם שפע של מידע: יד ושם
שלכם,
יונתן לוקימסון.
בבורות המים (מומלץ להביא פנס), עד לפני מספר שנים אפשר היה לראות במקום את התפאורה ששימשה לצילומי הסרט קוני למל (חסמב"ה צולם בברכת הקשתות ולא כאן), אולם לפני מס' חודשים מישהו התפרע במקום והרס את הכל, את השאריות של התפאורה עדיין אפשר לראות במקום כי אף אחד לא טרח לנקות אותם.
