"הפחד שח: "נחתם דיננו"!
חשבון המלחמות השב ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש ערבים
צווחו: "אתכם נכריע ברך!"-
ולנו רק מניין רובים...
אבל עברנו את הדרך!"
נתן אלתרמן.
את השיר - "דבר מבקיעי הדרך", לא כתב נתן אלתרמן על אותו הנושא בו יעסוק הפוסט הנ"ל. אבל את השורות האלה ניתן לחבר בקלות גם לאותם האנשים אשר פרצו להם דרך בים, מתוך שאיפה להגיע לארץ ישראל, ואפילו הצליחו להגיע אל החוף, אך כאן... אבל אני מקדים כאן את המאוחר.
הפעם הזאת אני רוצה להזמין אתכם לצעוד בשבילי העבר של מחנה המעפילים בעתלית. אני מניח שאפשר לומר על המחנה המעצר כי מדובר במקום הלכוד מצד אחד בבועת זמן, אשר משמרת את המחנה (לאחר שחזור) כפי שהיה בתקופה שלפני קום המדינה מחד, אולם מאידך לא חושש להכניס את פלאי הטכנולוגיה פנימה על מנת לשפר את חווית הביקור. והופכת את המקום לגן עדן פוטניאלי לצלמים ולאתר נפלא לחינוך היסטוריו-ציוני לילדים.
סיפורה של עתלית כנקודה גאוגרפית הוא ארוך ונמשך כאורך שנות התיישבות האדם על שפת הים, ואולי אף קודם, לאור המצאותן של מערות האדם הקדמון לא רחוק משם על מדרונותיו של נחל מערות, ועד כה, ממש לא ידוע מה מקור השם עתלית, אם כי קיימת השערה כי המקום נקראת על אישתו של יהורם מלך יהודה - עתליה. ממש לפני שאתם נכנסים בשערי המחנה, שפתח את שעריו אני מציע לכם לעלות לנקודת תצפית מעולה בשם "תצפית לימור" על שם לימור ג'נאו, שהייתה מהמשפחה המייסדת של מפעלי המלח בעתלית כך שעל מנת להגיע לנקודה שנמצאת כמעט מול המחנה, מאחורי תחנת הדלק ודלפק הפלאפל שנמצא מצידו השני של הכביש, כך שבמקום לפנות ימינה לכיוון מחנה המעצר, אתם פונים שמאלה לכיוון תחנת הרכבת ועוצרים כמעט באופן מיידי ברחבת אפר שבאמצעה עומד דוכן פלאפל. לאחר מכן אתם עולים לנקודת תצפית (הליכה של חמש-שש דקות עד למעלה ונחשפים לתצפית מעולה אל חוף הים ומבצר עתלית.
במידה וחשקה נשפכם, אתם יכולים לסייר עוד בחורבותיה של חירבת קרתא, שנמצאת מתחת לאתר.
בחזרה למחנה המעצר.
מחנה המעצר בעתלית פתח את שעריו בשנת 1940 לאחר שהבריטים סיימו את הקמתו במהלך קיץ-סתיו 1939 וכך לאחר שבמהלך חודש נובמבר נסתיימה בנייתו, כבר במהלך חודש ינואר של שנת 40' (1940 כמובן), כבר איכלסה אותו קבוצה של מעפילים מהספינה הילדה.
אל המחנה בעתלית הועברו עם הזמן, אסירי מחתרות, עולים שעלו לארץ באופן חוקי אך נחשדו בכשרותו של הסרטפיקט שלהם, וכמובן אותם עולים בלתי ליגאליים שניסו להמלט מאימת השלטון הנאצי או לחלופין כאלה ששרדו את השואה וניסו לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ ישראל.
אחד הדברים היפים במחנה המשוחזר היא העובדה שאנחנו יכולים לעבור צעד-צעד, וללוות את אותם המעפילים, אני אפילו ארחיק לכת ואכנה אותם אסירי ציון, מרגע קליטתם במחנה ועד לשיחרורו ממנו. אבל על מנת להבין מי שהה במחנה הנ"ל ישנו צורך במספר מילים אודות תנועת ההעפלה.
תנועת ההעפלה, העלייה הבלתי ליגאלית, החלה עוד בראשיתו של המנדט הבריטי, כאשר קבוצות אנשים שנדחו על ידי שלטונות המנדט, עקב אי התאמה לקבלת סרטפיקט (הגרין קארד של אותם הימים) חיפשו דרכים לעקוף את מגבלת החוק ועשו את המסע לארץ ישראל ברגל, על ספינות או אולי בדרכים אחרות תוך כדי גניבת הגבול. אבל, כל אלה היו יוזמות פרטיות.
היו אלה אנשי האצ"ל אשר התחילו (באופן המוני אפשר לומר) להעלות אנשים לארץ ישראל באופן מסודר על אפם ועל חמתם של הבריטים, הם קראו לעלייה הזאת "אף על פי", והעלו במסגרתה כששת אלפים אנשים. בהמשך, הצטרפה אף הגנה לאירגון האוניות אשר יביאו את העולים החדשים לחופיה של הארץ המובטחת, ולאירגון שעסק בנושא קראו המוסד לעלייה ב', בהמשך הוסיף האירגון לעיסוקו גם רכישת נשק והבאתו לארץ. עם הזמן ניצלו אנשי המודיעין את הקשרים שנרכשו במסגרת האירגון בחו"ל והשמיטו את האות ב' משמו.
לאחר השואה נוסף צד נוסף לאירגון ההעפלה שנקרא "הבריחה", אירגון שעזר לארגן את שורדי המחנות בתנועות מרוכזות, ולשלח אותם לארץ ישראל על גבי הספינות שנרכשו בידי המוסד לעלייה ב'. עיסוק נוסף שבו עסקו אנשי "הבריחה" היה איתור ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים ובמשפחות נוצריות ולא הכירו את הדרכים המובילות בחזרה אל חיק העם היהודי.
כאן אנחנו מגיעים לתפקידו של מחנה המעצר בעתלית, העניין הוא שהבריטים הגבילו כבר בשנת 22' את עליית היהודים לארץ ישראל לרשימה של קריטריונים שנקבעו בידי שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, וכאשר מאמצי ההצלה התגברו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיפשו הבריטים פיתרון עבור כל אותם מעפילים שאי אפשר היה להחזירם לארצות מוצאם עקב המלחמה. בעקבות זאת החליטו הבריטים לעצור את העולים הבלתי ליגאלים במחנה מעצר ולשחררם טיפין-טיפין כאשר העולים משוחררים על חשבון מכסת הסרטפיקטים השנתית של העולים היהודים.
בשנת 1946' החליטו הבריטים, לאור התגברות ההעפלה, לפתוח מחנה מעצר נוסף, ופתחו אותו בקפריסין, לשם גורשו העולים לאחר שספינותיהם נתפסו בראדר או בידי ספינות המשמר הבריטיות. את הספינות שנתפסו העבירו לנמל חיפה ושם הוחלט מה לעשות במטען האנושי, כאשר האופציות היו גירוש לקפריסין, החזרה למדינת היציאה או מעצר בעתלית.
לאחר שהתקבלה ההחלטה לעצור את האנשים בעתלית, הם הועלו לאוטובוסים מאובטחים והסעו כל הדרך עד למחנה, שם, לאחר שנעצרו, היו עוברים תהליך קבלה. תהליך שכלל מקלחתת חיטוי בDDT, לעתים גילוח השיער - על מנת להמנע מכינים במחנה והעברה לצריף או לאוהל שבו יבלה העולה החדש את ימיו או חודשיו הראשונים בארץ.
אני באופן אישי לא רוצה לחשוב מה עובר בראשו של ניצול שואה שמקבל הוראה להתפשט בפומבי (אמנם גברים ונשים לחוד, אבל עדיין), להכנס לתוך מבנה סגור על מנת לעבור מקלחת וחיטוי. נקודה נוספת וכואבת בטקס הקבלה למחנה כלל את איסוף כל רכושם, כולל תמונות וניירות שהוכנסו לתוך דוד ענק ששימש כמכונת כביסה שבו הרתיחו את כל התכולה בטרם הוחזרה למעפילים.
לאחר מעבר התהליך המשפיל, היו האנשים מקבלים בחזרה את מזוודתם, לרוב רכושם של המעפילים הסתכם באותה מזוודה אחת, שהכילה את כל רכושם, או לפחות את הרכוש שהרשו להם לקחת איתם אל ספינת ההעפלה.
לאחר שהתקבלו העצורים למחנה החלה שיגרת החיים החדשה שלהם בזמן ההמתנה לסרטפיקט המיוחל שישחרר אותם מגדרות התיל ומגדלי השמירה הבריטיים.
היישוב היהודי, אשר תמך במעפילים מחוץ לגדר, החליט לתמוך במעפילים גם מבפנים ושלח לתוך המחנה קבוצות של מורים אשר העסיקו את העולים החדשים במגוון שיעורים, החל מעברית לכל הרמות וכלה בלימודים בסיסיים לילדים ניצולי השואה שלא זכו להגיע אל בית הספר במהלך שנות המלחמה.
את החיים העבירו העולים החדשים בתוך צריפים או אוהלים, כאשר בדומה למחנה צבאי, כל החיים האישיים התנהלו על המיטה או מתחתיה.
את דפנות העץ של הביקתות מעטרות חריתות אשר חרטו השוהים במחנה, אבל החשיבות האמיתית שלהם מתוודעת רק לאחר שבאמת טורחים להתקרב ולקרוא את מה שכתבו על אותם לוחות העץ, שהפכו למעשה למדור לחיפוש קרובים, כך לדוגמא, אחד הסיפורים האהובים על מדריכי המחנה (יצא לי לשמוע אותו כבר פעם-פעמיים...) הוא על ילד בן 11 שדפק על דלת דודו השריד היחיד למשפחה שאותו הוא מצא דרך אותו לוח מודעות.
עם הסיפור הבא אני רוצה לסיים את הפסוט הזה: ב10 לאוקטובר 1945, בוצעה בריחה ממחנה המעצר בעתלית, אנשי פלמ"ח הוחדרו לתוך המחנה במסווה של אנשי חינוך, ובליל ה10 לאוקטובר הוחלט להוציא את הבריחה אל הפועל, הגדרות נחתכו, המעפילים יצאו בשקט ועלו דרך נחל אורן אל מעלה הכרמל שממנו ירדו אל קיבוץ יגור דרך נחל נחש (השם הוחלף בהמשך לנחל מעפילים), על המבצע פיקדו, דרך אגב, נחום שריג ויצחק רבין.
הבריטים שלא אהבו את הסיפור, עקבו אחר המעפילים, ולאחר שהגיעו לקיבוץ יגור הקיפו אותו מכל עבריו ודרשו שיסגירו לידיהם את כל המעפילים. בתגובה לכך ביקשה הנהגת היישוב מכל יישובי הסביבה להתייצב בקיבוץ יגור, כאשר לכל שאלה של שוטר בריטי, היה עליהם לענות "אני יהודי מארץ ישראל", כך שוחררו 208 מעפילים, אלא שהבריטים הורידו את המספר הזה ממכסת הסרטפיקטים השנתית.
בעקבות הסיפור הזה, נכתב אחד מהשירים היפים בזמר העברי על קיבוץ יגור: "צל ומי באר":
ונקודה ממש, אבל ממש אחרונה: לאחרונה עבר המחנה מקצה שיפורים טכנולוגיים, כך לדוגמא הושק לפני מספר שנים מרכז מידע אינטראקטיבי אודות כל ספינת מעפילים ידוע, וכן ממש לאחרונה הבאה למקום ספינת מעפילים שעברה שיפוץ מקיף, ובמקום מתבצע מעין סיור חי, עם מסכי פלזמה שמלווים את הסיור בסרטיפם וסיפורים על הספינה עצמה.
הכניסה למקום הינה בתאום מראש בלבד ובתשלום, אבל מאוד-מאוד מומלץ למי שמעתניין או מחפש לוקיישנים מעניינים לצילום.
וכמובן במידה ויש לכם זמן נוסף, מומלץ בחום לעלות לתצפית לימור או לעלות אל נחל מעפילים.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
חשבון המלחמות השב ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש ערבים
צווחו: "אתכם נכריע ברך!"-
ולנו רק מניין רובים...
נתן אלתרמן.
את השיר - "דבר מבקיעי הדרך", לא כתב נתן אלתרמן על אותו הנושא בו יעסוק הפוסט הנ"ל. אבל את השורות האלה ניתן לחבר בקלות גם לאותם האנשים אשר פרצו להם דרך בים, מתוך שאיפה להגיע לארץ ישראל, ואפילו הצליחו להגיע אל החוף, אך כאן... אבל אני מקדים כאן את המאוחר.
הפעם הזאת אני רוצה להזמין אתכם לצעוד בשבילי העבר של מחנה המעפילים בעתלית. אני מניח שאפשר לומר על המחנה המעצר כי מדובר במקום הלכוד מצד אחד בבועת זמן, אשר משמרת את המחנה (לאחר שחזור) כפי שהיה בתקופה שלפני קום המדינה מחד, אולם מאידך לא חושש להכניס את פלאי הטכנולוגיה פנימה על מנת לשפר את חווית הביקור. והופכת את המקום לגן עדן פוטניאלי לצלמים ולאתר נפלא לחינוך היסטוריו-ציוני לילדים.סיפורה של עתלית כנקודה גאוגרפית הוא ארוך ונמשך כאורך שנות התיישבות האדם על שפת הים, ואולי אף קודם, לאור המצאותן של מערות האדם הקדמון לא רחוק משם על מדרונותיו של נחל מערות, ועד כה, ממש לא ידוע מה מקור השם עתלית, אם כי קיימת השערה כי המקום נקראת על אישתו של יהורם מלך יהודה - עתליה. ממש לפני שאתם נכנסים בשערי המחנה, שפתח את שעריו אני מציע לכם לעלות לנקודת תצפית מעולה בשם "תצפית לימור" על שם לימור ג'נאו, שהייתה מהמשפחה המייסדת של מפעלי המלח בעתלית כך שעל מנת להגיע לנקודה שנמצאת כמעט מול המחנה, מאחורי תחנת הדלק ודלפק הפלאפל שנמצא מצידו השני של הכביש, כך שבמקום לפנות ימינה לכיוון מחנה המעצר, אתם פונים שמאלה לכיוון תחנת הרכבת ועוצרים כמעט באופן מיידי ברחבת אפר שבאמצעה עומד דוכן פלאפל. לאחר מכן אתם עולים לנקודת תצפית (הליכה של חמש-שש דקות עד למעלה ונחשפים לתצפית מעולה אל חוף הים ומבצר עתלית.
במידה וחשקה נשפכם, אתם יכולים לסייר עוד בחורבותיה של חירבת קרתא, שנמצאת מתחת לאתר.בחזרה למחנה המעצר.
אל המחנה בעתלית הועברו עם הזמן, אסירי מחתרות, עולים שעלו לארץ באופן חוקי אך נחשדו בכשרותו של הסרטפיקט שלהם, וכמובן אותם עולים בלתי ליגאליים שניסו להמלט מאימת השלטון הנאצי או לחלופין כאלה ששרדו את השואה וניסו לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ ישראל. 
אחד הדברים היפים במחנה המשוחזר היא העובדה שאנחנו יכולים לעבור צעד-צעד, וללוות את אותם המעפילים, אני אפילו ארחיק לכת ואכנה אותם אסירי ציון, מרגע קליטתם במחנה ועד לשיחרורו ממנו. אבל על מנת להבין מי שהה במחנה הנ"ל ישנו צורך במספר מילים אודות תנועת ההעפלה.תנועת ההעפלה, העלייה הבלתי ליגאלית, החלה עוד בראשיתו של המנדט הבריטי, כאשר קבוצות אנשים שנדחו על ידי שלטונות המנדט, עקב אי התאמה לקבלת סרטפיקט (הגרין קארד של אותם הימים) חיפשו דרכים לעקוף את מגבלת החוק ועשו את המסע לארץ ישראל ברגל, על ספינות או אולי בדרכים אחרות תוך כדי גניבת הגבול. אבל, כל אלה היו יוזמות פרטיות.
לאחר השואה נוסף צד נוסף לאירגון ההעפלה שנקרא "הבריחה", אירגון שעזר לארגן את שורדי המחנות בתנועות מרוכזות, ולשלח אותם לארץ ישראל על גבי הספינות שנרכשו בידי המוסד לעלייה ב'. עיסוק נוסף שבו עסקו אנשי "הבריחה" היה איתור ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים ובמשפחות נוצריות ולא הכירו את הדרכים המובילות בחזרה אל חיק העם היהודי.
כאן אנחנו מגיעים לתפקידו של מחנה המעצר בעתלית, העניין הוא שהבריטים הגבילו כבר בשנת 22' את עליית היהודים לארץ ישראל לרשימה של קריטריונים שנקבעו בידי שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, וכאשר מאמצי ההצלה התגברו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיפשו הבריטים פיתרון עבור כל אותם מעפילים שאי אפשר היה להחזירם לארצות מוצאם עקב המלחמה. בעקבות זאת החליטו הבריטים לעצור את העולים הבלתי ליגאלים במחנה מעצר ולשחררם טיפין-טיפין כאשר העולים משוחררים על חשבון מכסת הסרטפיקטים השנתית של העולים היהודים.בשנת 1946' החליטו הבריטים, לאור התגברות ההעפלה, לפתוח מחנה מעצר נוסף, ופתחו אותו בקפריסין, לשם גורשו העולים לאחר שספינותיהם נתפסו בראדר או בידי ספינות המשמר הבריטיות. את הספינות שנתפסו העבירו לנמל חיפה ושם הוחלט מה לעשות במטען האנושי, כאשר האופציות היו גירוש לקפריסין, החזרה למדינת היציאה או מעצר בעתלית.
לאחר שהתקבלה ההחלטה לעצור את האנשים בעתלית, הם הועלו לאוטובוסים מאובטחים והסעו כל הדרך עד למחנה, שם, לאחר שנעצרו, היו עוברים תהליך קבלה. תהליך שכלל מקלחתת חיטוי בDDT, לעתים גילוח השיער - על מנת להמנע מכינים במחנה והעברה לצריף או לאוהל שבו יבלה העולה החדש את ימיו או חודשיו הראשונים בארץ.אני באופן אישי לא רוצה לחשוב מה עובר בראשו של ניצול שואה שמקבל הוראה להתפשט בפומבי (אמנם גברים ונשים לחוד, אבל עדיין), להכנס לתוך מבנה סגור על מנת לעבור מקלחת וחיטוי. נקודה נוספת וכואבת בטקס הקבלה למחנה כלל את איסוף כל רכושם, כולל תמונות וניירות שהוכנסו לתוך דוד ענק ששימש כמכונת כביסה שבו הרתיחו את כל התכולה בטרם הוחזרה למעפילים.
לאחר מעבר התהליך המשפיל, היו האנשים מקבלים בחזרה את מזוודתם, לרוב רכושם של המעפילים הסתכם באותה מזוודה אחת, שהכילה את כל רכושם, או לפחות את הרכוש שהרשו להם לקחת איתם אל ספינת ההעפלה.
לאחר שהתקבלו העצורים למחנה החלה שיגרת החיים החדשה שלהם בזמן ההמתנה לסרטפיקט המיוחל שישחרר אותם מגדרות התיל ומגדלי השמירה הבריטיים.היישוב היהודי, אשר תמך במעפילים מחוץ לגדר, החליט לתמוך במעפילים גם מבפנים ושלח לתוך המחנה קבוצות של מורים אשר העסיקו את העולים החדשים במגוון שיעורים, החל מעברית לכל הרמות וכלה בלימודים בסיסיים לילדים ניצולי השואה שלא זכו להגיע אל בית הספר במהלך שנות המלחמה.
את החיים העבירו העולים החדשים בתוך צריפים או אוהלים, כאשר בדומה למחנה צבאי, כל החיים האישיים התנהלו על המיטה או מתחתיה.
את דפנות העץ של הביקתות מעטרות חריתות אשר חרטו השוהים במחנה, אבל החשיבות האמיתית שלהם מתוודעת רק לאחר שבאמת טורחים להתקרב ולקרוא את מה שכתבו על אותם לוחות העץ, שהפכו למעשה למדור לחיפוש קרובים, כך לדוגמא, אחד הסיפורים האהובים על מדריכי המחנה (יצא לי לשמוע אותו כבר פעם-פעמיים...) הוא על ילד בן 11 שדפק על דלת דודו השריד היחיד למשפחה שאותו הוא מצא דרך אותו לוח מודעות.
עם הסיפור הבא אני רוצה לסיים את הפסוט הזה: ב10 לאוקטובר 1945, בוצעה בריחה ממחנה המעצר בעתלית, אנשי פלמ"ח הוחדרו לתוך המחנה במסווה של אנשי חינוך, ובליל ה10 לאוקטובר הוחלט להוציא את הבריחה אל הפועל, הגדרות נחתכו, המעפילים יצאו בשקט ועלו דרך נחל אורן אל מעלה הכרמל שממנו ירדו אל קיבוץ יגור דרך נחל נחש (השם הוחלף בהמשך לנחל מעפילים), על המבצע פיקדו, דרך אגב, נחום שריג ויצחק רבין.
הבריטים שלא אהבו את הסיפור, עקבו אחר המעפילים, ולאחר שהגיעו לקיבוץ יגור הקיפו אותו מכל עבריו ודרשו שיסגירו לידיהם את כל המעפילים. בתגובה לכך ביקשה הנהגת היישוב מכל יישובי הסביבה להתייצב בקיבוץ יגור, כאשר לכל שאלה של שוטר בריטי, היה עליהם לענות "אני יהודי מארץ ישראל", כך שוחררו 208 מעפילים, אלא שהבריטים הורידו את המספר הזה ממכסת הסרטפיקטים השנתית.
בעקבות הסיפור הזה, נכתב אחד מהשירים היפים בזמר העברי על קיבוץ יגור: "צל ומי באר":
ונקודה ממש, אבל ממש אחרונה: לאחרונה עבר המחנה מקצה שיפורים טכנולוגיים, כך לדוגמא הושק לפני מספר שנים מרכז מידע אינטראקטיבי אודות כל ספינת מעפילים ידוע, וכן ממש לאחרונה הבאה למקום ספינת מעפילים שעברה שיפוץ מקיף, ובמקום מתבצע מעין סיור חי, עם מסכי פלזמה שמלווים את הסיור בסרטיפם וסיפורים על הספינה עצמה.
הכניסה למקום הינה בתאום מראש בלבד ובתשלום, אבל מאוד-מאוד מומלץ למי שמעתניין או מחפש לוקיישנים מעניינים לצילום.
וכמובן במידה ויש לכם זמן נוסף, מומלץ בחום לעלות לתצפית לימור או לעלות אל נחל מעפילים.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
