עניינים שבמהות

לפני מספר חודשים החלטתי לרדת למדבר. היה זה השילוב שבין הצורך המקצועי לרצון פנימי והעיתוי אשר זימן לי חברה לטיול הזה שמזה זמן מה רציתי להוציא אותו אל הפועל.
ועכשיו כאשר אני יושב מול המסך ותוהה אולי את התהייה שעולה אצל חלקכם, למה דווקא למדבר? אז התשובה תהיה מעבר לצורך המקצועי להכין מסלולי טיול לצורך העבודה. כי בבחירה בין הטיול לצפון או לדרום סביר להניח כי אני אבחר בדרום, זאת אומרת, הצפון מבחינתי הוא תענוג פשוט, החל מנביעות המים, כאלה המוכרות וכאלה המוכרות פחות, הירוק בעיניים והעצים המטילים צל כבד בזמן שהינך יושב ומכין תה תבלינים בפק"ל.

באזור הדרום לעומת את, ישנו משהו מופשט, משהו שהוא מעבר למילים, משהו שאיני מסוגל להסביר לגמרי ויכול בהחלט להיות שזה חלק מהעניין, אבל לו הייתי מחפש הגדרה יותר מוצלחת הייתי אומר כי הצפון הינו בשביל התענוג, והדרום עבור הנשמה.
 אל הטיול הזה, יצאתי בחברת אבי-עד, אשר הסכים להצטרף אלי למסע הקצר הזה בין היומיים. את היום הראשון התחלנו בהליכה לאורך נחל צפית עליון, שהוא מסלול קצת יבש אולם בזמן שבו הלכנו לאורכו פגשנו בפריחה נחמדה אני מצרף תמונה של שיח שעד עכשיו לא הצלחתי להגדירו, מעבר לכך, בשלב מסויים לאורך המסלול נתקלנו במעיין או גב, אני יודע שההבדל בין השניים הוא מהותי (ואני רוצה להאמין כי מדובר במעיין) אולם היות והמקום היה מכוסה בקנים ושרץ בצרעות, החלטתנו לוותר על הבדיקה המקיפה.

כאן אני רוצה לבצע הפסקה קטנה, ולרדת לשורש פירוש מושג המדבר, המדבר נתפס, משום מה, בעייני האנשים כמקום חסר חיים, ששום דבר לא יכול להתקיים בו, אולם כאשר יורדים בעונה המתאימה, פתאום מתקבל לעיני המתבונן רושם שונה לגמרי. נכון הצבע הצהוב לא נעלם, אך מה לעשות וזהו סוג הקרקע המדברי המושתת על אבני חול עתיקות ולס המגיע לכאן על גבי הרוחות הדרומיות שנושבות מאפריקה, אבל וזהו אבל גדול, במידה ויורדים למדבר בחודשי החורף, פתאום הירוק קופץ לעיניים, ומדי פעם ניתן אפילו להבחין בבעלי החיים, מעבר לחיפושיות הזבל, שיוצאים לחפש לעצמם מזון או סתם "להתחרדן" על מנת לתפוס שמש, לחמם את הדם ולהמריץ את עצמם לפעילות.

נחזור לנושא, המדבר, הוא לא המקום ש"אין בו דבר" כמו שכבר נאמר לי על ידי מספר תלמידים בישראל, אלא המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן. המדבר הוא המקום שאליו מנהיג הרועה את העדר על מנת לרעות אותו ואולי אפילו על מנת לבנות אותו כעדר, לא סתם עוסקים הבדויים הנודדים במדבריות בגידולי צאן, ולוקחים את העזים לאורך המרעולים "לנשנש" קצת מעצי השיטה, פרחי הרתמית, הוזגנים ושאר צמחי המדבר.
עניין נוסף שאני רואה במדבר, הוא התפתחות התחכום של הטבע, בניגוד לצפון קיימת במדבר בעיה של ממש, המים באמת שאינם מצויים לרוב, ובנקודה הזאת הטבע מוכיח את גאוניותו, צמחים שלמדו לבקר את גדילתם ויודעים לייבש חלק מעצמם על מנת לשרוד, בעלי חיים שהסתגלו לתנאי הקור/חום הקיצוניים ומה לא, בקיצור במידה וכבר לא כתבתי את, המדבר הוא מקום מדהים.
 אני אחזור אל המסע הקצר שאליו יצאנו.

לאחר שסיימנו את המסלול של נחל צפית עליון (כאן אני חייב לציין שהוא לא בין המומלצים ברוב ימות השנה), קפצנו לביקור קצר בעיר דימונה, שבה הצטיידנו ברפסודת עץ ובעוד מספר מוצרים שעזרו לנו להלידק מדורה למספר שעות ומשם חזרנו מזרחה לכיוון חניון מצד תמר שנמצא כשלושה קילומטרים לאחר צומת צפית, שם התמקמנו לחניית לילה.
בבוקר המחורת יצאנו לדרך לכיוון נחל תמר-צפית תחתון, שממנו המשכנו לכיוון נחל חוורים-קרקש כשבדרך עצרנו באגם ירוחם שהוא לדעתי אחד המיזמים היפים טובים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, אבל אני אחזור טיפה אחרוה.
נחל תמר, הוא נחל באורך של 800 מטר מסלול אתגרי קליל ונחמד של עלייה או לחלופין ירידה של סולמות וחבלים כאשר ישנו סימון המחבר בינו לבין נחל צפית מה ששמוסיף למסלול עוד כשעתיים והוא מסלול מאוד נחמד, לאלו שמוכנים לסכן את ציוד הצילום ומוכנים לסחוב איתם פלאש מטרייה מובטחת הנאה היות שהנחל (תמר) בחלו הגדול מוצל ויכול לאפשר זוויות צילום לא שגרתיות, והוא בהחלט מומלץ בכל זמן שהוא.

את שתי הנקודות האחרונות בטיול הזה, אני אשאיר לפוסטים אחרים היות שמגיע להם לקבל לכל אחד מהם בפני עצמו דף נפרד,
ובינתיים עד הפעם הבאה, אני רוצה לסיים בעוד נקודה מדברית קטנה הקשורה לדעתי לחג הפסח הנחגג ברחבי ישראל בימים אלו:

כבר כתבתי שהמדבר הינו המקום שאליו יורדים להדביר את הצאן, המקום שבו העדר או במקרה שלנו העם מתגבש, לא סתם אומרת הגמרא בבבא בתרא הרוצה להעשיר יצפין והורצה להחכים ידרים, הצפון שופע מים (או לפחות אמור), לעומת הדרום, כשאתה יורד למדבר לתקופה, אתה חייב להיות מתוחכם, אתה חייב להתסגל כמה שיותר מהר לתנאי השטח אחרת אתה לא תשרוד, רק בתנאים הקשים האלו נוצר כור ההיתוך שאוהבים להזכיר בנשימה אחת עם בן גוריון, שבו יכול להיווצר עם ולעבור את תהליך ההתלכדות לאומה.
עד הפעם הבאה
שלכם,
יונתן לוקימסון.