האגדה מספרת, כי היה זה לילה סוער, כל כך סוער שאפילו תושבי צפת, הרגילים לשלג ולגשמים העזים הפוקדים אותם בימי החורף לא זכרו, לא הייתה זו סערה רגילה, עד כדי כך שלמרות שהתאריך נשכח זכרה של הסערה נותר כשהיה, יצוק בסלעי היסוד של הזיכרון הצפתי, זאת כמובן מעבר לכך שעם שוך הסערה, התעוררו תושבי צפת, אלו שלפני 500 שנה למציאות חדשה שבה ניצב במרכזו של הרובע היהודי, בית כנסת חדש נקי ומצוחצח מהגשם.לפי אותה אגדה בית הכנסת עלה לארץ מהעיר טולדו שבספרד הרחוקה, שבה החליט בית הכנסת של רבי יצחק אבוהב, כי נמאסה עליו הבדידות באין מתפללים שיגיעו לשחר לפתחו בדברי תפילה לפני אביהם שבשמיים, ונעשה הנס ובין לילה נעקר בית הכנסת מספרד ועבר לעיר הקודש צפת.
יש משהו מיוחד בצפת, וכל פעם שאני שיוצא לי להגיע אליה, אני מנסה להניח על "זה" את היד ואיכשהו "זה" תמיד מתפפס לי. חשבתי כבר שזה האגדות, אותם הסיפורים המועברים מדור לדור, שמספקים את הפרנסה למורי הדרך העוברים עם הקבוצות בין הסימטאות, ומצביעים מתוך הרגל על המקום שבו לפי המסורת קבור רבי יוסף די-לה-ריינה, או שמא זהו האוויר הרים, הכל-כך נקי ולא מוכר במרכז שמנקה את הערפיח שהצטבר והזיעה שנדבקה מהנסיעה מתל-אביב, אבל אולי, יכול להיות וייתכן כי מה שכל-כ מפעים את הרוח בצפת, אלו דווקא החלומות.
החלומות אשר הקימו את צפת והפכו אותה מה שהיא במאה ה16', כאשר האר"י וגוריו, יצאו ל"חקל תפוחין קדישין" לקבל את השבת, או דוגמת אותה האגדה אשר חוזרת אלי במראה חלום הלילה לאחר הביקור בצפת, ומעוררת אצלי את התהייה, האם פרנק באום הכיר את סיפורו של בית הכנסת שעבר בין לילה מספרד לארץ ישראל.
אבל מעל לכל, צפת היא ערש תורת הנסתר, ערש חזון התחייה הלאומית אשר כמעט והפכה למציאות במאה ה16' בסיועה של דונה גראציה ותודות לסולטאן אשר החליט להפיח רוח חיים בארץ ישראל על ידי הזרמת בדים לצביעה אשר העלו את צפת למעמד של מעצמה בכל הקשור לצביעת צמר, עד כדי כך שסוחרים מונציה הרחוקה חיפשו את הדרכים על מנת להגיע לפני מתחריהם ולרכוש את הבדים אשר נצבעו (כך לפחות אני משער לעצמי) בתכלת, כי הרי איזה מתאים יותר לצפת מצבע התכלת, אשר לפי המדרש, דומה לים, וים-דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד.אבל בואו נחזור לבית הכנסת של רבי יצחק אבוהב:
רבי יצחק אבוהב ככל הנאה לא ביקר מעודו בצפת, היות שבשנת 1492 הוא גורש ביחד עם שאר יהודי ספרד ושבעה חודשים לאחר מכן נפטר בעיר פורטו בפורטוגל. מצד שני יכול להיות שכל זה איננו נכון מכיון שבספרד חי בזמנו עוד רבי יצחק אבוהב אשר התפרסם בזכות חיבורו "מנורת המאור". מצד שלישי יכול להיות שמדובר בכלל ברבי אברהם אבוהב אשר תרם כאן סכום נכבד של כסף לבניית בית מדרש, אבל נניח לסוגייה הזאת כמו שהיא.
בית הכנסת עצמו, בנוי בסגנון של בית כנסת ספרדי, שבו המתפללים יושבים על הספסלים בהיקף ולא בשורות אחד אחרי השני כמו בבתי הכנסיות האשכנזיים. ובהתאם לשאר בתי הכנסיות בצפת, הוא מעוטר בצבע כחול ומלא בסימבוליקה פנימית שיש לעקוב אחריה, כך לדוגמא: במרכז בית הכנסת נמצאת בימה אחת כנגד ריבונו של עולם, ולה שתי עליות כנגד שתי לוחות הברית, מול הבימה נמצאים שלושה ארונות קודש כנגד שלושת האבות וכו'...
את סיפורו של בית הכנסת אני רוצה לסיים בשתי נקודות, בתוך אחד משלושת ארונות הקודש של בית הכנסת, נמצא ספר אשר לפי המסורת נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב, אשר נהג לטבול במקווה בכל פעם לפני שיב לכתוב את שם ה', והנה כמה שבועות לאחר שבאורח נס הגיע בית הכנסת מספרד, הגיע קבוצה של מגורשי ספרד אשר נשאו איתם לאורך כל הדרך את ספר התורה אשר נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב. ספר התורה הזה שנחשב למדוייק במיוחד מוצא בכל שנה ושנה בשלוש הזדמנויות שונות לצורך קריאה ואלו הם: יום כיפור, שבועות וראש השנה.
וממש ממש לסיום, בית הכנסת שעליו מסופר בכל הפוסט הזה, הוא לא אותו בית הכנסת שעליו מסופר באגדה, זאת היות שבית הכנסת חרב פעמיים ברעידות האדמה אשר פקדו את צפת, בשנת 1759 ובשנת 1837, כאשר ברעידת האדמה האחורנה כל מה שנותר הוא הכות הדרומי של בית הכנסת וספר התורה של רבי יצחק אבוהב, מעבר לכך מספרים שמניין גברים החליט להעביר את ספר התורה לבית כנסת אחר, אולם כולם נפטרו במהלך אותה השנה ומאז חזר ספר התורה למקומו בבית הכנסת אבוהב לא מוציאים אותו אלה באותם המקרים המצויינים למעלה לפי מיטב המסורת.
כמו כן אתם מוזמנים להצטרף לסיור, בעקבות התחייה הלאומית במאה ה16', אשר עוסק בסיפורן של טבריה וצפת.
עד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה