5 בפבר׳ 2010

בית האנדרטאות (קצת על המבנים והביקור ביד ושם)


כהמשך לפוסט הקודם, אנחנו נעלה מבקעת הקהילות החרבות אל המוזיאונים של יד ושם. אין ספק שמחשבה רבה הושקעה בכל המוזיאונים של יד ושם, מהיסודות של המבנה ועד למסר שמועבר באמצעות הצורה, העיצוב, התאורה, השם וכו'...
כמה מנהלות לפני הביקור ביד ושם. המקום פתוח בימי ראשון עד שישי, כאשר מיום ראשון עד רביעי בין השעות 09:00-17:00 בימי חמישי פתוח עד שמונה בערב ובימי שישי עד שתיים בצהריים. הכניסה למקום ללא תשלום. סתם שתדעו אבל קבוצות של תיירים מגיעות לכאן לשעתיים אולי שלוש, אני באופן אישי מסוגל "לבלות" כאן יום שלם. נקודה נוספת ולא פחות חשובה בתוך שטח המוזיאון ההיסטורי אסור לצלם! כנ"ל ביד לילד. חנייה קיימת במקום בתשלום (20 ₪ לכל היום). כמו כן אפשר להגיע בתחבורה ציבורית (קווים : 13, 16, 17, 17א, 18, 20, 21, 23, 24א, 26, 27, 27א, 33, 39). לפי הפרסום באתר יד ושם, ישנה הסעה חינם מהר הרצל ליד ושם שיוצאת כל 20 דק'. בתןך בניין הכניסה המרכזי, ישנם מלתחה להפקדת תיקים (לא חובה להפקיד את המצלמה לפני הכניסה למוזיאון). שירותים, מסעדה ומזנון. בצמוד חנות סטימצקי שמתמחה בספרי שואה אבל לא רק. לאחר שהגענו והתארגנו, אפשר לצאת לדרך.
המבנה הארוך החוצה את ההר הוא המוזיאון ההיסטורי החדש של יד ושם שנחנך לפני מספר שנים, המבנה תוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה, אשר מוכר בין השאר המתכנון של מתחם ממילא בירושלים, ההיברו יוניון קולג', מלון מצודת דוד ועוד.
חשוב לשים לב שמהרגע שנכנסתם למוזיאון היציאה תהיה קצת בעייתית, ורק אי שם בנקודה אחת בלבד ישנה הפסקה לשירותים.
מוזיאון השואה מספר את סיפורה של השואה בצורת חץ, אנחנו מתחילים בגלות סרט שרץ על הקיר מראה את החיים מהתקופה שלפני השואה, אולם ברגע שאנחנו רוצים להתקדם קדימה אנחנו נתקלים בבעיה, אי אפשר לחצות את המוזיאון מקצה אחד למשנהו. המוזיאון מספר את סיפורה של השואה בתור סיפור של משברים ואנחנו נאלצים לפנות שמאלה וימינה לחלופין על מנת לעקוף את המשברים או להתמודד איתם.
לאורך החדרים הרבים אנחנו נחשפים לצדדים שונים של השואה: החיים שלפני. עליית המפלגה הנאצית. הגטו. המחנות. השחרור וכן גם הקמת המדינה. מבין התחומים הרבים שבהם עוסק המוזיאון אני רוצה להצביע על נקודה אחת, אני בטוח שתשימו לב שחלק מהתמונות מהמחנות הינן תמונות צבעוניות, התמונות לא עברו שום עיבוד כזה או אחר אלא צולמו על פילם צבעוני על ידי אחד הנאצים שצילם בפילם צבעוני בתוך הגטו. הנקודה הזאת מעלה נקודה חשובה, נראה שהאנשים רואים את הדברים בצורות של שחור ולבן, זה קרה "להם", זה "היה" מזמן, אבל חלק מהעניין שחובה להפנים הוא: שהשואה לא הייתה שחור-לבן, השואה הייתה בצבע! אני חושב שזה מסר שצריך  לקחת לכל מקום, בפוסט הקודם כתבתי עד כמה הפליאה אותי הפריחה באושוויץ ואנשים באמת שואלים, האם השואה הייתה בצבע?
נקודה חושבה נוספת שאני רוצה להציג היא נקודת התעוד אין דבר כזה היסטוריה ,(איך שאחד המרצים שלי אוהב להגיד) יש רק His Story, כל אחד והסיפור שלו, צריך לציין שרוב התמונות צולמו בידי הנאצים אבל בחדר העוסק במחנות ההשמדה ישנו אלבום קטן שצולם בהחבא על ידי אנשי הזונדרקומנדו, אותה יחידה של יהודים, שהועסקו בשריפת הגופות לאחר שהוציאו אותם מתאי הגזים, שימו לב להבדלים. גם בארץ קיימת נטייה מצד צדדים פוליטיים כאלה או אחרים לנכס לעצמם את הזיכרון הלאומי וההיסטוריה של הקמת המדינה, אז...

לסיום כאשר יוצאים מהמוזיאון אנחנו יוצאים מתוך ראש החץ אשר נפתח א העתיד, אל יער הקדושים, שכונות הלווין של ירושלים, עין כרם, ואל מבשרת ציון, לאחר השקיעה והירידה למטה, אל שאול תחתיות, תמיד קיימת עליה ופריחה.
יד ושם, מרכז בתוכו מגוון מאוד גדול של מבנים בעלי משמעות, כמו יד לילד, היכל השמות (שעבר לתוך המוזיאון ההיסטורי) ועוד מקומות ותערוכות ששווה לבקר בהן, המקום הינו מקבץ שלל של אנדרטאות שאלפי אנשים מבקרים בהם בכל יום, לא סתם כל מנהיגי העולם אשר באים לבקר בישראל, מועלים לרגל ליד ושם.
מגוון הפסלים במקום עצום החל מאנדרטאת רפפורט אשר מועתקת כמעט לגמרי מהאנדרטה בוארשה, הפסל של יאנוש קורצ'ק עם הילדים ושוב המבנים עצמם אשר בנויים כאנדרטאות, אני תמיד חוזר ליד לילד, אחד המבנים הכי סימבוליים שיש כאחד ממאות הפסלים הנטועים בנוף של הרי ירושלים, על הצלע, בתחתיתו של הר המנוחות – הר הרצל.
לפני סיום היום ביד ושם אני ממליץ בחום לעלות על השביל המחבר. שביל שהוכן על ידי תנועות הנוער, ומחבר יותר מאשר באופן סימבולי בין יד ושם להר הרצל, חלקת גדולי האומה, אפשר לקיים דיון שלם על מהותה של חלקת גדולי האומה אבל המשמעות כאן היא ברורה, מעבר לביקור עצמו בהר, ובמוזיאון הרצל (בתאום מראש בלבד), בכל יום ראשון כחלק מ"תרבות יום א'", מגיעים לכאן מאות חיילים, בדרכם אל או בדרכם מ-יד ושם. בית הקברות הצבאי עדיין פעיל במקום אז צריך לדעת להפעיל רגישות לא פחותה מאשר ביד ושם כשר שולפים מצלמה.
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.


נ.ב: למי שרוצה להרחיב קצת יותר בנוגע לעיצוב המזיאונים ביד ושם, מוזמן לבקר באתרים הבאים:
אדריכלות בשרות הזיכרון 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה