הפעם אני רוצה להציג לכם פינת נוי קטנה ופוטוגנית. לצורך העניין ניסע הפעם אל היישוב הקטן ביותר בארץ, בית זייד.הישוב, הקטן, מאכלס בתוכו שתי משפחות, משפחת זייד ומשפחת יופה, יש להם סמל של מועצה מקומית אולם את השרותים המונציפלים הם מקבלים מקריית טבעון הסמוכה. וכמובן (לפי המסופר) כמו שתי משפחות יהודיות טובות, הם אינם מדברים זה עם זה.
על מנת להבין את הרקע של בית זייד צריך להבין מי היה אלכסנדר זייד. על מנת להבין מי היה אלכסנדר זייד, צריך להבין מה היה ארגון השומר.
אז בקצרה, נחזור אל נקודות ההתחלה. ארגון השומר הוקם בשנת 1909 על בסיס ארגון בר-גיורא, נקודה שחשוב לציין, ארגון בר גיורא לא פורק עם הקמת "השומר" אלא המשיך לשמש כאליטה בתוך קבוצת האליטה שנקראה השומר. אחד הפרוייקטים של ארגון השומר היה שמירה על אדמות קק"ל שנרכשו ולא יושבו, לפי החוק העות'מני, קרקע שלא בוצעו עליה פעולות בעלות תחשב כקרקע הפקר ובהמשך תולאם על ידי השילטון. לצורך העניין הוחלט על פרוייקט, מעין חוות בודדים של התקופה, שומרים שהתנדבו לגור בחלקות מעין אלו, לפתח את ביתם באותו מקום,בקצרה להוכיח בעלות בשטח.
אחד הגילויים, הגדולים הנזקפים לטובתו של אלכסנדר זייד, הוא גילויה של "בית שערים", עיר מתקופת בית שני אשר חרבה כנראה ברעידת האדמה אשר פקדה את הארץ בשנת 353. הסיפור של המקום הוא מרתק והמקום שווה קפיצה, בייחוד כשמדובר בחצי דקת הליכה מבית זייד, שיושב על העתיקות של בית שערים. מה שמעניין במקום מעבר ליישוב עצמו הוא מערכת מערות הקבורה שנתגלתה מתחת לבית שערים, אחת המערות המעניינות מיוחסת לקברו של ר' יהודה הנשיא - עורך וחותם המשנה, אבל לא נכנס כאן מעבר לזה. רק נגיד שהחרדים מציינים את ההילולא של ר' יהודה הנשיא בקברו של נכדו: ר' יהודה נשיאה, אבל זהו, יתר הפרוט באופן אישי למעוניינים.
נחזור אל אלכסנדר זייד, אלכסנדר זייד אשר בנה כאן את ביתו ונטר את אדמות המקום עבור קק"ל והרשות הארכאולוגית (אז הם עדיין לא ידעו זאת). ערב אחד (11.7.1938) בדרכו למפגש של קבוצת אלונים, שנמצאת לא רחוק מביתו, נורה מתוך מארב ונהרג במקום.כמה שנים מאוחר יותר הוצב על הגבעה מעל ש'יח אבריק פסל המנציח את אלכסנדר זייד על סוסתו, הפסל שאתם רואים למעלה.
להנצחה נוספת זכה אלכסנדר זייד שנה לאחר הרצחו. בשנת 1939, יושב בת"א, משורר גדול, וכותב שיר לזכרו של אלכסנדר זייד, וכך כותב עליו אלכנסדר פן:
אֲדָמָה-אַדְמָתִי,
רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,
רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ.
אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם
שֶׁאָדַם וְנָדַם
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה.
הַמָּחוֹל בְּגַלִּים
יְעַגֵּל עִגּוּלִים.
עוּרִי, שֶׁמֶשׁ, – לָעַד בְּחַרְתִּיהָ!
בְּיוֹמִי וְלֵילִי
לִי יֵהוֹד עֲמָלִי
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה.
כָּאן צַמְּרוֹת הַזֵּיתִים
מְזַמְּרוֹת "זֶה בֵּיתִי".
אֶבֶן-אֶבֶן תִּלְחַשׁ "הִכַּרְתִּיהוּ".
הֶרָה, הוֹרָה שֶׁלִּי,
יְבוּלַי מַבְשִׁילִים
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה!
בִּשְׁבוּעָה לוֹהֲטָה
אַתְּ שְׁבוּיָה לִי עַתָּה.
זֶה הַלֵּב אֶת נִדְרוֹ לֹא יַרְתִּיעַ.
כִּי צִוַּנִי חֵרוּת
הָאָדָם הַפָּשׁוּט
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה!
לפני שנסיים עם המקום ונפנה לכיוון בית שערים אני מציע לרדת אל המעיין שנמצא מתחת, מבנה הכיפה למטה הנו הש'יח אבריק, אותו אחד מהשיר.
ש'יח אבריק, ולא אברק, מתורגם כש'יח הכד. סיפורו של המקום, מספר על פלאח עני, אשר כמוסלמי אדוק היה לוקח איתו לעבודה כד מים קטן. כל יום היה הפלאח עוצר מעבודתו, שוטף רגליים וידיים, כורע לכיוונה של מכה ומתפלל. אולם יום אחד עבר במקום בעל האדמות, ראה את הפלאח כורע ומתפלל, התעצבן הבעל-בית, ובעט בכד הטן, שבו היו המים ששימשו את הפלאח לשטיפת הרגליים, תוך כדי בעיטה בעוד טיפות המים מתעופפות לכל הכיוונים, קרה הנס ובעל הבית קפא על עומדו.
לאחר המעשה באו בני ביתו של בעל הבית והתחננו לפני הפלאח שנעשה קדוש בעיניהם כי יפשיר את אביהם, התפלל הפלאח ובעל הבית חזר לקדמותו, עם כי הפסיק להתעמר בפלאח על תפילותיו.
לאחר אותו המעשה, נעשה נס נוסף לאותו הפלאח, ונבע מעיין במקום על מנת שלא יצטרך להסחב עם כד המים איתו בכל יום עבודה... סיפורו של הפלאח וסיפורו של הפסל גולשים גם לימינו, נוכל גם לדבר כאן על גניבות בקר, הקמתו של ארגון "השומר החדש", אשר הוקם לפני כמה שנים. הבעלות על המקום, על ש'יח אבריק, ועוד, ועוד... אך לא זה המקום.
אז צאו מבתיכם, תגיעו למקום וההנאה מובטחת, התצפית על עמק יזרעאל, המעיין, ושמורת בית שערים שנמצאת למטה, מזג אוויר מעולה, קצת מצב רוח ומובטח לכם יום מהנה...
ועוד נקודה קטנה ממש לפני סיום, צומת השומרים, נקראת על שום בית הקברות שבו קבורים חברי השומר ובני משפחותיהם, זאת בניגוד לבית הקברות המרכזי של השומר אשר נמצא בכפר גלעדי, אבל הנסיעה עד לשם קצת יותר ארוכה.
אז עד הפעם הבאה...
שלכם,
יונתן לוקימסון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה