על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק א')

הפעם אני רוצה להתייחס קצת לצילום פורטרטים, דיוקנאות בעברית.
אני מניח שאם נפתח את אלבומי התמונות בבית או את תיקיות התמונות נראה כי מה שאנחנו מצלמים לרוב הוא אנשים. אנחנו מצלמים חברים, ילדים, נכדים, קרובי משפחה, כאלה שקרובים יותר וכאלה שפחות, אנחנו הולכים לחתונה ולקוחים איתנו את המצלמה. בקיצור אנחנו מצלמים אנשים.
לפני שניכנס קצת לטכניקה, אני רוצה להתייחס לאיזכור הכי קדום (שאני מכיר) של מושג הדיוקן. מדובר במדרש המתאר את הסצנה בין אשת פוטיפר המנסה לפתות את יוסף, באותו הרגע  לפי לשון המדרש: "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם. ובירושלמי במסכת הוריות (ב' ה') אמרו ואף איקונין (דמות) של רחל אמו ראה."
מה ראה יוסף שהניאו מלהיכנע לאשת פוטיפר? 

כשאנחנו מסתכלים על תמונת דיוקן קלאסית, אנחנו נראה לרוב דמות ממרוכזת או בחלוקה אפשרית של הפריים לפי הטכניקה הלקאסית של שליש ושני שליש, לרוב הדמות לא תסכל לכיוונינו אלא לכיוון אחר על מנת "לא להרוס את התמונה". אבל השאלה האמיתית היא מה אנחנו רואים מעבר לתמונה, האם הצייר או הצלם במקרה הזה מצליח להעביר לנו את אישיותו של המצולם, באמצעות אותו רגע בודד המוקפא על גבי כרטיס הזיכרון.

אני מניח, וכאן מדובר בדעה אישית, שדיוקן טוב, אמור לשקף את אופיו של הבנאדם, אנחנו יכולים לראות זאת דרך עיניו, צורת כיווץ שפתיו, קמטי החיוך שמסביב לעיניים וכמובן המימיקה. אני מניח שזה מה שראה יוסף בתוך החלון, הוא לא ראה איזה ציור של אביו יושב, מביט על הכבשים ומשחק עם שרשרת חרוזים. לא, יוסף ראה את אופיו של אביו, את צורת המחשבה של אביו, את ערכיו, את כל מה שאפשר לראות בפניו של אדם מבוגר, שעבר דבר או שניים בחיים.

על מנת להגיע לאותו הדיוקן המבוקש, אנחנו צריכים לדעת לקרוא את האנשים, לדעת לקרוא את אופיים ושפת הגוף שלהם, לדעת מתי להתקרב ומתי לתת טווח של פרטיות, אל תחשבו שמדובר במעשה שהוא קל, להפך לקרוא אנשים זאת אחת האומנויות הקשות שיש לדעתי, גם אני לא תמיד מצליח בה, אבל אני מנסה.

לצורך העניין בואו נדבר רגע על פרטיות, היה דיון שיצא לי לשהתתף בו, בפורום הוצגה תמונה ואני טענתי כי היא חודרת יותר מדי לפרטיות, הצלם החליט כי אני מדבר מבחינה חוקית, אך לא זאת הכוונה. אז בואו נבהיר כמה מושגים פסיכולוגיים בנוגע לפרטיות האדם.
אני חושב שהדרך הכי פשוטה היא לדמיין כי מסביב לכל אדם באשר הוא ישנן שכבות של מעגלים, המעגל הקרוב ביותר, נניח עשרה ס"מ מסביבו הוא המעגל הפרטי והאישי, תיגשו לכל אדם ברחוב, ותתחבו לו מצלמה, או אפילו את הפנים שלכם, לטווח של 10 ס"מ מהפנים שלו ותראו איך הוא מגיב.

הטווח הבא הוא טווח ביניים, מדובר בטווח שהוא מה שנקרא קירבה-רחוקה, מרחק שבו חברים מנהלים שיחה בינהם, נניח בכיוון ה40 ס"מ, מעבר 40 הס"מ מדובר כבר בטווח הציבורי, הטווח שבוא אנשים עוברים ברחוב אחד לידי השני או אמורים לעמוד במרחק שכזה אחד מהשני באוטובוס, תודו שנכון להיום לנסוע באוטובוסים זאת לא חוויה מרנינה במיוחד, וזאת אחת הסיבות העיקריות.

ונקודה אחרונה: אני באופן אישי, אוהב לצלם אנשים במצבים טבעיים. לרוב האנשים, ישנה נטייה, לעשות "פרצוף" כאשר הם רואים עדשה מכוונת לעברם, אני לא יודע מה הסיבה הפסיכלוגית לעניין, אבל בטוח שהיה מחקר על זה ובמידה ולא, ראוי שיעשה. אבל רוב האנשים, יעשו פרצוף סטייל אני בכיתה ג' ואני יכול לעוות את הפנים שלי, אנשים יותר רציניים, ינסו להכנס לפוזה של צילם כמו שניסו ללמד אותם, "תחייך אבל לא יותר מדי", "תוריד את המשקפיים וככה תצא יותר יפה" וכו'... בגלל זה אני מעדיף לצלם אנשים ללא ידיעתם, ואז להראות להם את התוצאה, בקטע הזה, תסמכו עלי, התמונות יצאו הרבה יותר טוב. כמובן שעל כל כלל ישנם יוצאים מן הכלל, ותמיד אפשר לנסות להעמיד את הדיון לעתיד במצב שנראים לנו נכונים, ואז לנסות ולתפוס את הרגע תוך כדי, אבל הכי טוב, זה לתת לאנשים לשחק, להיות עצמם וברגע שהם לא מוכנים, ללחוץ על המחשף.
עד הפעם הבאה, 
שלכם,
יונתן לוקימסון.