20 באפר׳ 2010

על הדרך - תובנות בצילום פורטרטים (חלק ב')

בהמשך לחלק א', הפעם אני רוצה להתייחס להכנס קצת יותר לעומק צילום הדיוקנאות, צילום ילדים.
כולנו, אני מניח, אוהבים ילדים, נכון לפעמים הם יכולים להיות קצת קרצייתים, מציקים, מעצבנים אבל מעל הכל הם עדיין ילדים.
אני חושב שבמקרה הזה הילדים מתחלקים לשניים, אלא שלא אכפת להם מהמצלמה ואלו שלא יכולים להתאפק וחייבים לעשות "פרצוף" למצלמה ברגע שהם מזהים עדשה, עוד בעיה נפוצה, אתה רוצה לצלם ילד אחד והשני חייב להכנס לתוך הפריים, בקיצור לא קל.
בכל מקרה בנושא ההתנהגות אין יותר מדי מה לעשות, בקשר לתמונות יש ויש.
אז נתחיל ממהירות הצילום, ילדים זזים, כמה פעמים אתם בגילכ הצעיר שמעתם את המשפט: "למה אתה לא יכול לשבת בשקט, יש לך קוצים בישבן?" בקיצור ילדים זזים וזזים הרבה, לכן מומלץ בתור התחלה לצלם במהירות גבוהה, עניין נוסף הסבלנות אצל ילדים קצרה, לכן כל דבר מומלץ לתקתק כמה שיותר מהר אלא אם כן אתם מצליחים לגרום ל"אל תזוז" להראות כמשחק כיפי.
אם כל זאת אני חייב לציין את נושא ה"לתפוס את הרגע", לא פעם, אנחנו חוזים במצב שבו הילד או אפילו המבוגר ביצע פעולה, חלפה על פניו הבעת הפנים מעניינת ואנחנו נשארנו עם המחשבה של "לו רק הייתה לי מצלמה ביד", אז נכון לא כל רגע ניתן לשחזר, אבל כשאנחנו באים לצלם ילדים, לא חובה להושיב אותם בשקט, תמיד צריך לדעת לשמור מקום גם לספונטניות, לאותה תמונה של הרגע, שעבורו בעצם מלכתחילה נועדה המצלמה.
זווית הצילום: כאן העניין קריטי עד לרמה שזווית לא נכונה יכולה להרוס תמונה. אז למה הזווית חשובה לתמונה? כמובן שהכל תלוי מה ואיך אני רוצה לצלם. כשאני מצלם אנשים לרוב אני רוצה לצלם אותם לפחות בגובה הפנים, בדגש על לפחות, לא פעם אני יורד על הברך על מנת לצלם תמונת דיוקן, וזאת על מנת לקבל פרספקטיבה נכונה וזווית שתתן לי את התוצאה הטובה ביותר. התחושה האישית שלי מבחינת זווית הראיה,  
היא שתמונה שצולמה מגובה נותנת זווית משפילה אל המצולם, מעבר לכך שהיא מונעת קבלה טובה של הפרטים, דוגמאת העיניים שמסתכלות לפעמים למעלה באופן לא טבעי. מעבר לפרספקטיבה הנכונה אנילא רוצה ליצור, לרוב, צילום "מתנשא", זווית הראיה היא בדיוק כמו האינטונציה שבקריאת טקסט, זווית הראיה נותנת פרשנות לא פחות מהקומפוזיציה או האביזרים הנוספים המופיעים בתמונה.
עניין נוסף הקשור לזווית, הוא נוש המרחק. במידה ואני אצלם תמונת דיוקן מתחת לאף של המצולם, אני שוב פעם פוגע בפרספקטיבה של התמונה, לכן מעבר לזווית הצילום הנכונה, צריך להעריך באופן נכון את המרחק מהמצולם וכמובן את אורך המוקד שאנחנו רוצים להקדיש לנושא.
נושא נוסף לא פחות חשוב בצילום פורטרט, הוא עומק השדה, עומק שדה הוא למעשה העומק שאליו מגיע הפוקוס שלנו כאשר אנחנו מצלמים אובייקט כלשהו, והשאלה במקרה הזה האם אנחנו רוצים לפריד את אובייקט הצילום מהרקע או לא.
כאן התשובה קשורה כמובן שוב, למה אנחנו רוצים להראות, האם אנחנו רוצים להציג רק את הדמות, את האדם הייחודי, או שמא אנחנו רוצים להראות את האדם בסביבתו. סביבתו הטבעית - ביתו, סביבת העבודה שלו או סתם על רקע הנוף היפה בטיול שנשקף מהגבעה שעליה עלינו במהלך הטיול.
על מנת להפריד את הדמות מהרקע, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לפתוח את הצמצם, מה שייתן לנו עומק שדה רדוד, בנוסף לפתוח למקסימום את הזום (במידה ומדובר בעדשת זום), וכך נוכל לקבל דמות בפוקוס בעוד הרקע כולו לא יהיה בפוקוס. דבר נוסף שעשוי להועיל הוא הרחקת הדמות מהרקע. שוב אני מציע לכם להמשיך ולשחק.
המשך יבוא
ועד הפעם הבאה,
שלכם,
יונתן לוקימסון.

3 תגובות:

מיכל אמר/ה...

נחמד ממש,
התמונות מוצלחות ממש..במיוחד של הברסלבר הקטן..

אנונימי אמר/ה...

מסכים איתך..מ .

יונתן לוקימסון אמר/ה...

קודם כל תדה על התגובות, את הברסלבר הקטן הבאתי בתור דוגמא שלו הייתה מצולמת בזווית קצת יותר נמוכה הייתה הרבה יותר טובה.
ודרך אגב "מ." לא אומר לי הרבה... אז אשמח לדעת למי אני מגיב.

יונתן לוקימסון.

הוסף רשומת תגובה