סיור חלונות בנוה צדק..

אחת השכונות המיוחדות והציוריות בת"א היא נווה צדק.
ואחד הדברים היפים והמעניינים בנווה צדק הוא עיצוב הבתים, ואחד האספקטים המעניינים בעיצוב בתיה של נווה צדק, הם החלונות שמשקפים בצורה מאוד טובה את דיירי הבתים בהווה ובעבר. אז בואו ונתחיל סיור קצר בעקבות החלונות של נווה צדק.
נווה צדק נוסדה בשנת 1889, כ20 שנה לפני תל אביב, בהמשך עם התפחותה של השכנה הצעירה אחוזת בית, צורפה נווה צדק ועוד כמה שכונות נוספות והפכו לעיר העברית הראשונה תל-אביב.
בהמשך, עם חלוף השנים, עברה נווה צדק תהליך שבו הועם זוהרה, וממקום מושבם המכובד של מייסדי העיר והשכונה, הפכה לשכונת מצוקה שסבלה מהזנחה נוראית, מאז עברו כבר כמה שנים, ונושא השיקום והשימור עבר תהליך של מהפכה מחשבתית, בעיקר בעקבות הריסת המבנה ההיסטוריה של גימנסיה הרצליה (כיום מתנוסס על דגלה של הרשות לשימור אתרים), לטובת כל-בו שלום בשנות ה60. מאז שנות ה80-90 מתנהל בשכונה תהליך של שיקום.
בעיקרון אחד הדברים היפים בנווה צדק, הוא האופציה פשוט להכנס לשכונה מכל כיוון אפשרי, מכיוון הכרמלית, כל-בו שלום, או סתם מיפו ולהתחיל לשוטט בה. אני באופן אישי מאוד אוהב להכנס אליה מהכיוון של כל-בו שלום, דרך רחוב שבזי, ולהמשיך משם, והאופציות לסיור, אין להן סוף.
השכונה עצמה שנמצאת בתהליך של שיקום ושימור מאפשרת לראות מצד אחד איפה היינו, אבני הכורכר המתפוררות, לעומת הבתים המשחוזרים כאשר אלו עומדים לצידם של אלו (בצד שמאל אתם רואים את אחד ממבני הכורכר המתפוררים, לפני שיקום).
לאלו שמטיילים בנווה צדק, ישנה אופציה מעבר להתרשמות מצורות הבניה המגוונות, כמו סגנון הבאוהאוס שפרסם את תל אביב ברחבי העולם כעיר הלבנה, או סגנונות בניה שקרובים יותר לסגנון הניאו-קלאסי (רומי/הלניסטי, שאפשר לראות ברחוב לילינבלום בתור דוגמא). לחובבי המוזאוןנים קיימת האופציה לבקר במגוון של מוזיאונים או בתי אומנים, שניים מהם מאוד מפורסמים, ואפילו מומלצים, ביתו של שמעון רוקח, ובית הסופרים, שמוכר יותר בתור מוזאון גוטמן. שמעון רוקח, בן למשפחת רוקח הירושלמים אשר הייתה גובה את המס בדרך העולה ירושלים (כן גם כביש מס' 1 היה פעם בתשלום), נשלח לנהל את עסקי המשפחה מתוך יפו, בהמשך דרכו, לאחר שהפך לאחד מראשי הקהילה של יהודי יפו. היה אחד מיוזמיה ומקימיה של שכונת נווה צדק והמשך אף של אחוזת בית. ביתו שנמצא (כמה מפתיע) ברח' רוקח, נתרם לעיריית ת"א אולם זאת הביאה אותו כמעט למצב של חורבן, נכדתו לאה מג'רו רכשה את הבית, שיקמה אותו, וכיום הוא משמש הן כמוזאון לאותה תקופה, והן כמקום שבו היא מציגה את יצירותיה מתחום הפיסול. בימי חמיש (עד כמה שידוע לי) מתקיים במקום תאטרון בובות המספר את סיפורה של נווה צדק, בתופסת ארוחה, הכניסה כמובן בתשלום.
מעבר לכך יש עוד הרבה מה לראות בנווה צדק, מוזאון גוטמן, עגלת הספרים למכירה (כאשר כל הרוצה לרכוש ספר, משאיר את התשלום על העגלה) קולנוע עדן, (שאת החלונות שלו אתם רואים מצד שמאל), הבתים התאומים של משפחת שלוש, והגשר שנבנה לכבודו של אהרון שלוש.
המנטשלאך, האישונים הקטנים ששימשו כמחזיקי התריסים של בתי השכונה, כאשר לכל אחד מהם יש צד גברי וצד נשי, והאגדה מספרת שכאשר הגבר היה יוצא מן הבית, הייתה האישה הופכת את המטשלאך לכיוון הנשי, אל מנת שידע המאהב כי האדון, יצא.
מכאן והלאה אני יכול להמשיך ולדבר שעות על נווה צדק, האנשים, הסיפורים וכל שאר המרכיבים שבונים לנו סיפור טוב, אבל בנקודה הזאת אני עוזב אתכם, עם שיר המנטשלאך,
במהלך השבוע הבא נמשיך עוד לנקודה נוספת בנווה צדק, ועד אז, שלכם,
יונתן לוקימסון.

שיר המנשלאך/צביקה זליקוביץ
מנטשלאך, הם אנשים לכל דבר
יש נקבה ויש זכר
אתם ודאי אינכם מאמינים שלמנצ'לה הזה יש שני מינים.

כעת על המשמר זו הגברת
עד לשעת חלוף המשמרת
האישון אשר ממעל
אולי חבר אולי הבעל.

אולי הוא רק נראה
או שמא זו עובדה
המנטשלה הזה
הוא מגדוד העבודה.

ויש מספרים שבאותם ימים
הגברים ביפו היו עובדים
והנשים, זו עובדה,
נשארו ללא כל השגחה.
לכל גברת היה אז מאהב
שבחשאי היה מתגנב
את התריסים היו סוגרים
ואז כולם היו יודעים.

ובערב הבעל מהעבודה ביפו שב
את התריסים פותח
והמאהב שברחוב אורב
יודע שזה לא הזמן להתגנב.